הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

שלמה גרוניך לא העלה על דעתו שפליטת הפה ההומוריסטית סרת הטעם שלו, אגב הבעת קורת רוחו משיתוף הפעולה של הקהל שלו בעין גב, תיצור כדור שלג שכזה.

רבים נחלצו מיד לחלוץ את הפקק מן הבקבוק של השד העדתי שכנראה שהה שם זמן רב מידי לטעמם, ובסופו של דבר, אחרי התנצלות נודע לנו שמאחורי פליטת הפה מסתתר גם סיפור כואב על מחלה שמשבשת לעתים את שיקול דעתו של האמן המוערך.

גילוי נאות: יש לי סימפטיה ללחניו המורכבים והעשירים של שלמה גרוניך. כשאומן בוחר לבטא קול ייחודי, אישי ולאו דווקא פופולארי, הדבר אף מעורר אצלי סימפטיה רבה יותר. וכפי שכתב בעבר בסרקזם מריר בעקבות הקושי שלו כאומן להגיע ללב המיינסטרים: "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים, כולן דורשות מילים פשוטות, שלא אומרות לי שום דבר".  

נניח לרגע את הציניות שמסתתרת מאחורי חלק ממצקצקי הלשון שבסתר ליבם חושבים גם הם, אם לא בדיוק כך אז לא רחוק מכך, שהתרבות שייכת בעיקר לצד אחד של העם. ש"תרבות ישראלית" ו"מוסיקה ישראלית" היא בצלמם ובדמותם של אמנים מסוימים ואנשי תרבות מסוימים. ושתרבות אחרת היא לא באמת תרבות. חושבים כך בליבם אך בוחרים לעקם את האף כשמישהו אומר את מה שליבם לא מגלה לפיהם.

כשלעצמי, הרהרתי דווקא בשיר שאולי מזוהה יותר מכל שיר אחר עם שלמה גרוניך – סימפטיה. השיר שנכתב על ידי המשורר מאיר ויזלטיר, מתאר את העיר תל אביב בצבעים לא מחמיאים, כ"עיר בלי קונספציה", "טיח נופל" וכ"עיר בלתי מרגשת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת". ובכל זאת, ועל אף התיאורים הללו, מביע המשורר סימפטיה לאנשי תל אביב: "יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב, יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים בתל אביב, יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל אביב...".

ואולי, כך נדמה לי, מה שגורם יותר מכל להתנשאות, לגזענות, לפסילת דעות של אחרים על הסף ולחוסר הקשבה, הוא היעדר אותה מילה יקרה: סימפטיה. היעדר סימפטיה מוביל להיעדר יכולת להזדהות, לאהוב, להעריך ולכבד, גם את מי שלא בדיוק חושב כמוך. שאולי תרבותו שונה משלך. ושלמרות הכל, עם קצת מאמץ, אפשר למצוא סימפטיה גם אליו. ועל כך בדיוק כתב מאיר ויזלטיר.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל חזר ולימד פעמים רבות את הנאמר על אברהם אבינו במסכת אבות, אותה אנו לומדים בתקופה שבין פסח לעצרת: "במשנה אבות, אנו פוגשים הגדרה מיוחדת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו" (אבות ה, יט). והמידה הראשונה: 'עין טובה'. מה היא עין טובה? סימפטיה. אהבה. היפך של שנאת הבריות. אצל אברהם אבינו מופיעה עין יפה ברוממות, בגדלות, בענקיות. יש מדרגות באהבת הבריות, ויש מציאות של התאהבות באנשים עד כדי מסירות נפש! לכן אומרים חז"ל: "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב).  (שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 157).   

נקודת המבט הזאת מקבלת משנה תוקף בפרשת קדושים בציווי "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). וכך כתב על מצווה זו בעל ספר החינוך (מצווה רלה): "יש בכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב... יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות".

וכך כתב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: "כמה ממהרים אנו לחרוץ את הדין – בשטחיות, בפסקנות, במהירות ובנחרצות! עוברים על מצוות עשה מן התורה, וחוטאים לאמת! ואף מפסידים את השכר העצום: "הדן את חברו לכף זכות, הקב"ה ידין אותו לכף זכות" (שבת קכז, ב). ('והערב נא', ח"א עמ' 278).

מכל הקטלוגים והתיוגים שכלי התקשורת מרבים להשתמש בהם, על שמאל ועל ימין, נעדרת אותה מילה יקרה – סימפטיה. אותה תכונה שהיא חלק מהד.נ.א שלנו. עם מעט יותר סימפטיה ועין טובה זה לזה, אולי היינו שופטים יותר בצדק את עמיתנו, מוצאים יותר נקודות זכות גם אצל מי ששונה מאיתנו.

ואפילו אם מישהו שגה ומעד בדבריו, נמצא את הדרך להעיר לו בצורה ראויה, שקולה ומכובדת (לך תדע מה גרם לו להתבטא כך...). ואם בזכות התקרית העגומה והמצערת הזאת נתייחס במעט יותר סימפטיה זה לזה, בלי תיוגים ובלי הכללות, ללא ספק יהיה הרבה יותר סימפטי לחיות כאן.

"and sympathy is what we need my friend"