"דו"ח הלמ"ס לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה: בישראל חיים 165 אלף ניצולי שואה", הכותרת הזו תפסה את עיני כשנכנסתי לקבוצת חדשות בווצאפ.
רק 1.5% מאזרחי מדינת ישראל הם ניצולי שואה.
להערכתי, מתוכם יש לפחות חצי אחוז של אנשים שהיו חיים בארצות אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אולם לא חוו את זוועות השואה על בשרם.
פתאום הכתה בי ההכרה, שילדי הקטנים הם הדור האחרון שיזכו לראות ולשמוע ניצול / שורד שואה שיוכל לספר להם שיצא מן התופת והוא גם זוכר מה היה שם.
מי שנולד ביום האחרון למלחמת העולם השנייה, יהיה היום בערך בן 78. המידע היחיד שהוא יוכל להעביר ממקור ראשון לילדי הוא: "נולדתי בסוף השואה, אבל איני זוכר כלום מכיוון שהייתי תינוק קטן".
ניצול שואה, שהיה בן 5 בסוף המלחמה, ויש לו זכרונות אותם יוכל לספר מכלי ראשון, יהיה היום בן 83 בערך. עד שילדי יתחתנו ויוולדו להם ילדים, שיגיעו לגיל הכרה וזיכרון, יקחו לפחות עשר שנים (וזה אצל הילדים הגדולים שלי), עד אז הניצול שנולד בסוף השואה יהיה בן 88 בערך, והניצול שהיה בן 5 בסוף השואה יהיה בן 93 בערך.
גם אם יאריכו ימים אותם ניצולים, לא בטוח שיהיה להם כוח פיזי לספר.
לפגוש ניצול שיוכל לספר שהיה נער ואף נשוי בזמן השואה, לצערי נכדי כבר לא יזכו לראות.
בעצם אנחנו נמצאים היום עם הדור האחרון לשואה, כדאי להיות חכמים, ולדאוג בכל הכוח, שילדינו לפחות ישמעו ממקור ראשון, ויוכלו לספר לילדיהם שהם ראו ושמעו בעיניהם ואוזניהם אדם שבאמת היה שם וניצל מן הזוועה.
הכותב: הרב שאול עבדיאל, איש חינוך, משמש כר"מ בישיבת צביה הר ברכה וכמלווה רוחני לחיילים חרדים מטעם עמותת נצח יהודה