היום הוא יום חברון ולכבוד היום המיוחד יוצא לאור הספר 'בואי חברונה' המספר את סיפורה של ההתיישבות היהודית המתחדשת בחברון דרך עיניה וסיפור חייה של מי שהייתה שם מראשית הדרך, ציפי לבני ז"ל, שהלכה לעולמה לפני כשבע שנים. על הספר ועל סיפורה של ציפי שוחחנו עם בעלה, מנחם לבני.
על התפר שבין הסיפור המשפחתי והאישי לבין זה הלאומי והכללי, סבור מנחם לבני כי הספר מתייצב יותר על קו הסיפור הלאומי כללי. "הסופרת, עדינה אמיתי, ראיינה במשך שנתיים הרבה דמויות שהיו בתחילת הדרך בממשל הצבאי בחברון ובמלון פארק באותו ליל סדר שבו הרב לוינגר וקבוצה נוספת התכנסה סביב הרעיון של החזרה לעיר האבות. הספר מתאר את רוח האנשים, את המסירות והנחישות למען ארץ ישראל. מהרוח הזו יצאה כל ההתיישבות ביהודה ושומרון".
בדבריו רואה לבני את ייעודו של הספר בעיקר בחיבור הדור הצעיר לעולמה של ההתיישבות, ולטעמו לדור הצעיר יש בהחלט אוזן קשבת לערכים שכאלה. "יש היום נוער נפלא שאני מאוד מתפעל ממנו ומתרגש ממנו. ערך ההתיישבות בישראל ירד בעשור האחרון, ואחת המגמות של הספר היא לעורר את הרוח הזו מחדש, לחבר נוער לסבים ולסבתות ולהמשיך את הדרך הזו של ההתיישבות בכל ארץ ישראל. עשרות שנים לא קמו ישובים חדשים וצריך להחזיר את ערך ההתיישבות גם לשיח הציבורי וגם לעשייה בפועל".
"אני פוגש הרבה מאוד נוער מלא בלהט עשייה, יש את תנועת נחלה, יש את החוות שקמות ביהודה ושומרון מ כוחה של אמנה בלהט הצעירים שמוכנים לחיות בתנאים קשים, לפעמים ללא חשמל ומים. אני רואה נוער שאני מאוד מתפעל ממנו. הספר הזה מיועד לצעירים ולהרבה צעירים ברוחם שמתרגשים ממנו".
בספר עולה גם סיפור שנשמע אקטואלי, סיפור המאבק על הדגל והנפתו מול חיילי צה"ל, מה שעלול להביא אותם להוריד אותו מול עיני הערבים שמסביב. סיפור שנשמע מהימים הללו ממש. ומנחם לבני מסכים לתחושה שמדובר אכן במאבק על זהות שנמשך גם היום.
לבני מספר סיפור שסיפר לו הרב גורן באופן אישי. "הרב גורן הוא שנכנס ביום שחרור חברון לחברון והיה הראשון שהגיע למערת המכפלה. כל העיר הניפה דגלים לבנים מחשש לנקמה על מאורעות תרפ"ט. הרב גורן פרץ את הדלת השתלט על המקום, הכניס ארון קודש וספרי תורה והרים דגל. אחרי חודש קיבל הנחיות ממשה דיין, להוריד דגל, להוציא ספרי תורה מהמערה, והנחיה שלישית היא לחלוץ נעליים כי המקום הוא מסגד".
הרב גורן "השיב שלא יחלצו כאן נעליים כי המקום הוא נחלת אבותינו ולא מסגד, שהוא לא יוציא את ספרי התורה ושאם דיין רוצה להוריד את הדגל שיביא קצין שיעשה זאת ואכן דיין הוריד את הדגל", מספר לבני. "מאז היו הרבה התמודדויות על הדגל, על תפילה ועל איסור ברית מילה במקום, אבל המציאות השתנתה מכוח המסירות של התושבים בחברון קריית ארבע, מכוח הרוח שאומרת שארץ ישראל שייכת לנו והמערה היא השורשים שלנו. אריק שרון אמר שצריך לקחת כל מבקר לשורשים שלנו למערת המכפלה ולא ל'יד ושם' שמספר את סיפור השריפה שלנו".
בספר מופיע גם קשר ישיר בין ההתיישבות המתחדשת בחברון למאורעות תרפ"ט. הקשר הזה, מספר לבני, העסיק מאוד את המתיישבים שקבעו את יום י"ח באב, יום הטבח, אזכרה לנרצחים. "כשהגענו לחברון כל בית הקברות היהודי היה מחולל לגמרי, המצבות של טבוחי תרפ"ט היו בגדרות הבתים. הוצאנו מהטרסות חלקי מצבות ומצבת האחים שוקמה", הוא מספר וקובע: "לא שכחנו ואנחנו זוכרים את הטבח ומעלים את זכר הנטבחים והמורשת שלהם".
כאמור, הספר מספר את סיפור ההתיישבות דרך עיניה של ציפי לבני ז"ל, וזו שואלת כבר אז אם שילובם של ילדים במבצע ההתיישבות בעיר אינו מסוכן מדי. על השאלה הזו שמעסיקה את ההתיישבות גם היום, אומר מנחם: "זו שאלה שקיימת, אבל היא נמצאת בתוך החינוך שלנו לדוגמא אישית של ההורים כשהם מוסרים את הנפש על ארץ ישראל. זה עובר בליבת החינוך של הילדים. יש סיכונים, מצד אחד שלוחי מצווה אינם ניזוקים ומצד שני חברון נקנתה בקרבנות ובדם. גם העליות הראשונות היו כרוכות בקרבנות", הוא אומר.
בספר מופיעה התנגדותה של ציפי להקמתה של קרית ארבע מתוך חששה שהמשמעות של הקמת הקריה תהיה ויתור על השיבה לחברון. הרב לוינגר הוא שהסביר את הצעד והרגיע את רוחה. מנחם מציין כי לא מדובר היה בחשש שלה לבדה, "זו הייתה מחלוקת בקבוצה עצמה. היה חשש גדול שהקמת קרית ארבע תהיה על חשבון החזרה לנחלת היהודים שגורשו מבתיהם בחברון. פגשתי את אורי צבי גרינברג באירוע חמישים לנרצחי תרפ"ט וגם הוא אמר שהייתה טעות להקים את קרית ארבע. הייתה כאן מחלוקת אידיאולוגית ובסופו שלח דבר רואים שהרב לוינגר צדק. לא שכחנו את חברון. הרבנית מרים לוינגר והנשים נכנסו לבית הדסה והישוב בחברון הלך וגדל עד למציאות של היום כשעדיין החלק היהודי בעיר הוא שלושה אחוזים, אבל הדבר הזה יילך וישתנה".
נחם עצמו משתלב בספר לקראת נישואיו עם ציפי עם חלופת המכתבים ביניהם בתקופת ההיכרות ביניהם. הוא עצמו היה אז חייל הנדסה באדוריים שבגוש עציון. מנחם מספר כיצד כצוער קורס קצינים עלה לגבעה עליה לימים הוקמה קרית ארבע עם קבוצת חיילים שתקעה דגל והכריזה בשם ממשלת ישראל על הקמתה של קרית ארבע. "כשהייתי שותף למעשה הציוני הגדול הזה לא חשבתי שאחזור ואבנה את ביתי במקום הזה, אבל כך רצתה ההשגחה".
