מלאך המוות התדפק על דלתה של דינה קיט פעמיים בתוך עשור. שמונה שנים אחרי ששכלה את בנה ישראל שנפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, נפל לפני 21 שנים בנה אופיר במסגרת שירותו הצבאי בפיגוע בחופי גוש קטיף.

"אופיר היה חייל בגבעתי למרות שאחיו הבכור ישראל נפטר לפני 29 שנים ממחלת הסרטן לאחר מאבק קשה וניתוחים רבים שנמשכו שנתיים וחצי. הוא החליט להיות חייל קרבי, חרף האובדן. בעלי ביקש ממנו לשקול את ההחלטה שנית, אבל הוא התעקש והתגייס לקרבי. היתה תחושה של פחד כל הזמן", מספרת קיט באולפן ערוץ 7.

היא חוזרת לרגעים הקשים ביותר שחוותה. "אחרי שנה וחצי שאופיר היה בצבא החלה האינתיפאדה השנייה והורידו אותם לדרום לאזור גוש קטיף לשטחים שכבר אינם בשליטתנו. אני זוכרת שהוא התקשר ביום שישי לומר לנו - לאביו, לי ולאחיו הקטן יאיר - וסיפר: "את יודעת איפה אני נמצא? יש מולי חוף ים יפה וכחול". ארבעים דקות לאחר מכן הודיעו ברדיו שהיה פיגוע בחוף שקמה ושני חיילים נפצעו באורח אנוש".

"בעלי מאוד נלחץ וניסה להסיג אותו בפלאפון, אך הוא לא היה זמין. עם הלחץ, הדאגה האינסופית והחרדה, בעלי ובני הלכו לבית הכנסת ונשארתי בבית. שלוש שעות מאוחר יותר היתה דפיקה בדלת, בתמימותי ראיתי שלושה חיילים וברגע הראשון לא הבנתי ואז זעקתי", היא משתפת ברגע שלא תשכח.

החיבוק שקיבלה מעם ישראל סיפק לה מעט נחמה. "אני חוויתי את האובדן פעמיים. נלחמנו על חייו של ישראל במשך שנתיים וחצי וזה היה במסגרת המשפחה המצומצמת. אחרי שאופיר נפל היה חיבוק מכל שכבות העם. קיבלנו מכתבים, טלפונים, אנשים שלא היכרנו באו לנחם ולבקר".

היא מודה שמבחינתה, "יום הזיכרון הוא יום כללי לכל עם ישראל. לנו יש יום זיכרון בכל יום ובכל שעה. הגעגוע והחוסר נמצאים שם כל הזמן".

מי שסייעו לה להתחזק ולהמשיך בדרך היו אנשי עמותת 'משפחה אחת' שגרמו לקיט להפוך בעצמה ממי שלוותה על ידי הארגון למי שמלווה אחרים. "עבדתי בבית החולים הדסה במשך 25 שנים ואחרי שאופיר נפל עזבתי את עבודתי והגעתי לעמותה כדי להתנדב. ההתנדבות שהחלה לפני כעשרים שנים נמשכת עד היום. מצאתי את עצמי כחלק מהעשייה, גיליתי את הכוחות שאני יכולה לתת מעצמי כדי שלאחרים יהיה טוב. יש לי יכולת לסייע לאחרים מניסיוני כאמא שאיבדה שני בנים".

בין הפעילויות שעשתה לאורך השנים היתה גם הוצאת ספר מתכונים שנקרא 'טעם בחיים'. קיט מספרת כיצד נולד הרעיון. "אחרי שישראל נפטר הפסקתי כמעט להכין אוכל שהילדים אהבו ואחרי שאופיר נפל לא יכולתי להתקרב למטבח. חשבתי שיש אמהות שחשות ומרגישות כמוני והגעתי למנכ"לית 'משפחה אחת' והצעתי להוציא ספר מתכונים, כי אני לא מכינה המון מאכלים שהבנים שלי אהבו וסביר שיש אמהות רבות שמרגישות כך. הרמנו את הפרוייקט והיום יש בספר 120 מתכונים של 60 אמהות".

"היו שני מקרים שאני זוכרת היטב בתהליך הזה. אמא אחת סיפרה שהיא מכינה את המרק שהבן אהב פעם בשנה והדמעות זולגות לתוכו. אמא אחרת סיפרה שהיא לא יכולה להכין רולדה שהילד אהב. לקראת האזכרה שכנעתי אותה להכין והיא הכינה ביד רועדת. לפעמים דווקא החזרה לבישול מספקת תנחומים", היא מוסיפה.

היא מצאה גם דרכים אחרות להתמודד עם השכול. "בעלי ניגן במשך שנים בפסנתר ושר. זה דעך כשישראל נפטר ונעלם כליל כשאופיר נפל. הוא פשוט לא יכול להתקרב לפסנתר. בניסיון לסייע לו ולאחרים הקמתי מקהלה של אבות שכולים שהיו נפגשים פעם בשבוע למפגש תרפיה ומוסיקה. הצלחתי להחזיר את בעלי לשיר, אבל לנגן הוא לא מסכים עד עצם היום הזה".

קיט גם מלווה בשני העשורים האחרונים ילדים שאיבדו שני הורים והפכה עבורם לסוג של סבתא ממש. "יש היום בארץ מעל 50 ילדים שאיבדו את שני הוריהם. אנחנו מלווים אותם בכל דרך, להיות בשבילם כשהם צריכים. יש הרבה ילדים שמסתכלים עלי כ'סבתא' ובשבילם אני דמות משמעותית ומלווה אותם מגיל צעיר ועד לבגרות ולחתונה ולהמשך החיים".