הרב יוסי חזן
הרב יוסי חזן צילום: באדיבות המצולם

טרזן נולד בג'ונגל. הוריו נפטרו כשהיה תינוק והוא גדל בתוך להקת גורילות. היות והוא לא ראה אף פעם בני אדם, הוא לא יודע מה הוא אמור להיות וכיצד עליו להתנהג.

החיים היחידים שהוא מכיר הם חייהם של הגורילות. מבחינתו לחיות חיי גורילה אלה החיים. לקפוץ מעץ לעץ, לשאוג, ולהשיג אוכל זה כל תוכן החיים.

בסביבת הקופים הוא לא כל כך אהוד בגלל שהוא נראה קצת שונה. הוא מתאמץ בכל כוחו להיות גורילה מצטיינת כדי לממש את עצמו וכדי לזכות באהדתם של חבריו ללהקה.

כמובן שבכך הוא טועה טעות נוראה ומפספס את כל חייו. הסיבה פשוטה היא שהוא לא גורילה. נפשו היא נפש אדם. הוא אמור לדבר, לכתוב, לקרוא, לאהוב, לשיר, לתת, להקים משפחה, לעשות חסד ואמת. זו מהותו וטבעו, ואלו הפעולות שיוציאו אותו לפועל וישמחוהו.

עיקר הטעות נעוצה בשלבים הראשונים. תינוק האדם ו"תינוק" הגורילה עושים דברים זהים. שניהם אוכלים, ישנים, משמיעים קולות, ו'עושים בטיטול'. בשלבים הראשונים גם "גור" האדם כולל בחייו רק את הקיום הפיזי, צמיחת הגוף וקצת שעשועים. גם "גור" האדם לא מדבר, לא כותב, ולא שר, כשהוא בן חצי שנה. אבל בניגוד לגורילה, בשלבים הבאים הוא כן יוכל וצריך לדבר ולכתוב. אלו תנועות חייו.

מדינת ישראל נולדה לפני כשבעים שנה והצטרפה ללהקת העמים והמדינות. גם היא בשנותיה הראשונות מפתחת רק את הצדדים הגופניים הלאומיים. המדינה בונה ערים, מקימה צבא, סוללת כבישים, מפתחת כלכלה עוצמתית, חקלאות ורפואה מתקדמים, ומהווה מעצמת הייטק.

מי שלא מודע למהותו של עם ישראל, להיסטוריה והתרבות המיוחדת רק לו, יכול לחשוב שזו חזות הכול. המדינה הגיעה להישגים מרשימים בתחומי הכלכלה, הביטחון וכדו' ובעצם אין עוד כמעט לאן לשאוף בתחומים אלו. כמובן שמבט זה מייצר מצב שלצד האידאליסטי בנפש אין עוד שאיפות בתחום הלאומי כי הכול לכאורה כבר הושג.

לעומת זאת, מי שמבין מה נולד כאן, מיהו העם שנולד ומה אצור בקרבו, מבין שאנו ממש רק בתחילת הדרך, בדיוק כמו שהגננת מבינה שבסוף הגן – אמנם נגמר שלב בפיתוח הילד אך עיקר הדרך עוד לפנינו. החזון לגבי עתיד מדינת ישראל תלוי בהכרתנו את נפש העם. הקומות הנפלאות הגופניות שנחשפו הן רק ההתחלה. פה אמורה לפרוח תרבות עמוקה של אהבה ואחווה, מוסר עליון וטהור כמנוע מרכזי לכל תנועות החיים, טהרה וקדושה ורוח הקודש בכל פינה. לזה קוראים גם שכינה, כמאמר השיר: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה ניצור חיי זוהר, חיי דרור, פה תהא השכינה שורה".

בבסיס כל הוויכוח התרבותי היום עומדת השאלה: מי הוא עם ישראל – עוד עם אנושי רגיל או ממלכת מוסר וקדושה שתשנה שוב את העולם, כמו שכבר עשינו פעם אחת (בהצלחה חלקית ביותר) עם הנחלת ספר התנ"ך לאנושות, דבר שקידם את האנושות מפראות פגאנית למי שהיא היום.

גם בספר יחזקאל פרק ל"ז, בחזון העצמות היבשות (רגילים לקרוא אותו ביום השואה אך הוא יותר מתאים ליום העצמאות), מתוארת תחיית ישראל בשלבים. תחילה בניין הגוף -– העצמות מתקרבות זו לזו, גידים, בשר ועור, ורק בסוף מגיעה הרוח ונוסכת משמעות חדשה לגווייה.

אין יותר חשוב כעת מאשר ללמוד מי אנו ומה חיינו. התשובה נמצאת בכל הזרמים בעם. לכל אחד יש בגלוי ובסתר ניצוצות חיים של עם ישראל המיוחד. ביחד, באהבה, בענווה, בלימוד זה מזה ובהקשבה זה לזה, יגדל עמנו ויפרח, לא לתפארת הג'ונגל אלא לתפארת מדינת ישראל!

הכותב: רב הישוב בית יתיר