השנה בחרנו להקדיש את הטקס המיוחד שלנו לרגע הבלתי אפשרי להבנה ולעיכול.
הרגע שבו, בבת אחת, מתהפכים החיים, הרגע בו הם משתנים לתמיד.
בית של משפחה רגיל ומאושר, מלא בחיים רגילים ושמחים, הופך בבת אחת לבית ששום דבר בו לא יהיה יותר רגיל.
ומאותו הרגע, כל שמחה באותו בית, תיראה אחרת לגמרי.
הרגע הזה, רגע הנקישה בדלת, רגע ההודעה, רגע הבשורה, הוא רגע כל כך ישראלי, כל כך כואב וכל כך מצמרר. ולמעשה זו מורשת יהודית עתיקת יומין.
כבר לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כששאול המלך נופל בקרב מול פלשתים, ישנו "המבשר", האיש שמעביר לדוד את הבשורה הטראגית בצורה מדודה והדרגתית.
אספר לכם סיפור על הרגע הזה שלי:
בשנת תשמ"ח – 1988 נפצעתי אנושות מבקבוק תבערה, בקבוק שהשליך לעברי נער פלסטיני.
היה זה בשעת אחר צהריים, ועל דלת ביתה של אמי ז"ל, איש לא הקיש.
לאמא שלי נודע שהבן שלה נמצא מרחף בין חיים למוות, בזמן שהיא צפתה לבד בביתה במהדורת החדשות "מבט" בטלוויזיה.
שם, באותו שידור, אמרו את שמי המלא, תיארו את מצבי הרפואי, כל זאת מבלי לבצע כל בדיקה מוקדמת:
האם אמי יודעת ? האם בני המשפחה האחרים כבר יודעים?
ההתנהלות הזאת היא ההיפך מהסולדריות הישראלית שאליה אנחנו כל כך שואפים.
היא ההיפך מהמסורת היהודית.
היא ההיפך מהאיכפתיות ההדדית שרלוונטית מאוד גם בעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים.
הנקישה בדלת היא רגע נורא, היא רגע משנה חיים.
האמינו לי: אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להפוך בלי כוונה להיות הנוקש על הדלת, אף אחד לא היה רוצה להפוך בטעות ל"מבשר".
ולכן, מהערב המיוחד הזה, מלבד הלכידות, החיבוק והיחד הישראלי, אנחנו צריכים כל אחת ואחד מאיתנו גם לקחת החלטה אישית:
אנחנו לא מפיצים מידע, לא נותנים פרטים על הנפגעים, ולא מפיצים לא תמונות ולא תיעודים מזירות פיגוע וממוקדי אסון.
ברוך השם יש לנו מדינה משגשגת. לצד הכאב הגדול שבו אנו עוסקים כעת, ישראל עולה ופורחת, ישראל מגיעה לגבהים שלא חלמנו עליהם בעבר.
במרוצת השנים, המדינה בנתה מנגנונים מסודרים של העברת מידע ושל הודעה למשפחות הפצועים ולמשפחות החללים.
רגע הדפיקה על הדלת הוא רגע שנצרב לעד במוח ובלב של המשפחה השכולה וגם בלבו של המודיע.
בואו לא נכניס את עצמנו אל הרגע הזה.
בואו נשמור על ממלכתיות.
בואו נשאיר את הרגע הכואב, הקדוש והמצמרר הזה, רק למי שהוסמך לכך.
דב קלמנוביץ' הוא יו"ר ארגון זוכרים