מתן כהנא
מתן כהנא צילום: יצחק קלמן

בואו נדבר רגע על רע"ם ומנסור עבאס. ת'כלס? לא מאמין שיהיה כאן שלום. בטח לא "שלום עכשיו". למה?

כי מושב בית גמליאל בו אני גר, בנוי על אדמה שלפני קום המדינה גרו בה ערבים. בדיוק כמו האדמות של מקום שפעם נקרא שיח' מוניס. תהיו רציניים ותבדקו רגע איפה בית גמליאל ושיח' מוניס נמצאים על המפה (אגב, בניגוד גמור לכל היישובים ביהודה ושומרון שעל אדמתם לא גר ערבי מעולם).

זה שאתם ואני מאמינים שזו הארץ שלנו, שהובטחה לאבותינו ולנו בברית בין הבתרים, זה שאנחנו מאמינים שהתנ"ך זה הקושאן שלנו, זה הכל טוב ויפה וזו בהחלט היתה סיבה מספיק טובה עבור אבותינו לחלום על חזרה לארץ הזו במשך 2000 שנה, ולאבותינו ולנו להמשיך ולהיות מוכנים להקריב את היקר לנו מכל כדי לחיות כאן.

אבל כל זה לא ממש מרשים את בני הדודים שלנו, צאצאיו של ישמעאל, שמבחינת הנרטיב *שלהם* "נפלנו עליהם" פתאום משום מקום וגרשנו אותם מאדמתם (ומי שמתעלם מזה שיש להם נרטיב הוא לא ימני. הוא פשוט טיפש).

עכשיו תראו.., אנחנו חלמנו והתפללנו 2000 שנה עד שהצלחנו לחזור לאדמה שלנו. מבחינתם עברו רק 74 שנים. בואו לא נזלזל בהם עד כדי כך ונחשוב שהם יוותרו כ"כ מהר.

טוב, אז הבנו שאנחנו לא בדרך לשלום. בטח לא "שלום עכשיו".

אולי גם אתם חולמים מידי פעם חלום כזה, שבו ככככלללל הערבים החליטו בוקר אחד להגר לשוויץ והם חיים שם חיים מדהימים וטוב להם שם, וכמו כל בני דודים, מידי פעם הם באים לבקר אותנו, ואנחנו מידי פעם נוסעים לבקר אותם.

ואז אנחנו מתעוררים.

ומבינים שבמציאות אף אחד מאיתנו לא מתכוון ללכת לשום מקום. לא הערבים אזרחי ישראל, לא אלה הגרים ביו"ש ובטח לא אנחנו. וכנראה נגזר עלינו לחיות איך שהוא ביחד על פיסת האדמה הזו שנמצאת בין הירדן לים.

ואז אנחנו מתעוררים,

ומבינים שצריך למצוא דרך להתנהל בתוך הסכסוך הזה, שבכלל לא בטוח שאפשר לפתור אותו. בטח לא עכשיו.

בתוך כל הכאוס הזה, קם לאחרונה מנהיג ערבי-מוסלמי-ישראלי, שכנראה הבין פתאום את אותם הדברים. הוא הבין שלא יהיה שלום, בטח לא עכשיו, והוא הבין שאף אחד לא הולך לשום מקום.

ובתוך כל הכאוס הזה הוא אומר לציבור שלו, לערבים אזרחי ישראל, שאולי כדאי רגע לנסות משהו אחר. והוא אומר להם שלהיות אזרחים של מדינה מערבית ודמוקרטית זו אולי דווקא הזדמנות מצוינת. הזדמנות שאין לאף אחד אחר מהאחים שלהם בעולם הערבי מוסלמי.

ואולי, כשהדברים יראו קצת אחרת, יהיו להם בתי ספר יותר טובים, ותשתיות יותר טובות, ואולי גם הפשיעה תרד והסיכוי להפגע מכדור תועה שנורה במלחמת משפחות פשע יהיה הרבה יותר נמוך.

והמנהיג הזה החליט להיות חלק מהקואליציה ולנסות לעשות את הדברים אחרת. וגם אם נסתכל רק מנקודת המבט של היהודים, זה משהו טוב. זה משהו שאנחנו רוצים. זה משהו שאנחנו צריכים לברך עליו.

כי גם אנחנו יודעים ששינויים באים מבפנים.

כי גם אנחנו יודעים שבכפייה שום דבר לא מצליח, וכשמנסים לכפות על אנשים משהו, הם עושים "דווקא", כי כנראה זה טבע האדם.

כי גם אנחנו יודעים שהסיכוי להקטין את הפשיעה במגזר הערבי גדול בהרבה בשיתוף פעולה איתם מאשר בלעדיהם.

ואנחנו גם יודעים שהסיכוי להסדיר את הכאוס בפזורה הבדואית גדול בהרבה כשזה מגיע מהם, וכך גם לגבי החזרת המשילות בנגב ובגליל.

האם זה יביא שלום? לא. בטח לא "שלום עכשיו". אבל מה יהיה כאן אם יהיו 100 שנים של "שקט מתוח"?

וואללה לא יודע. גם לא מנסה לנחש. סומך על הילדים של הנינים שלי שיעשו הכי טוב שהם יכולים. בדיוק כמו שאנחנו מנסים. האם זה בטוח יצליח? ממש לא. כולנו רואים כמה זה קשה. כולנו רואים איך משני הצדדים יש כאלה שמנסים לעשות הכל כדי לקלקל (גם כאלה שרק לפני שנה אמרו בדיוק את אותם הדברים ויעשו את אותם הדברים ברגע שיצטרכו).

אז גם אני ממש לא מאושר מזה שהקואליציה שלנו תלויה בקולות של מפלגת רע"ם. אבל מה לעשות.., פוליטיקה זו לא תוכנית כבקשתך. ויש כאלה שצועקים על זה מאוד חזק, אבל זה כנראה לא מספיק חשוב להם מכדי להכנס לקואליציה ולשנות את המצב (למרות שחלק מהרבנים שלהם חשבו שזו דווקא אפשרות רלוונטית).

אז כן. יש כאן קול אמיץ וחדש. יש כאן הזדמנות. הזדמנות שאסור לנו להחמיץ בלי לפחות לנסות. נמשיך להלחם בטרור בכל הכוח וניתן הזדמנות לקול החדש הזה להשפיע.