הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

בשבת שעברה, אשתי ואני שיחקנו עם הילדים במשחק קופסה נחמד שקנינו לאחרונה. ובמשחק כמו במשחק, יש מי שמצליח יותר ויש שמצליח קצת פחות.

ברגע מסוים, אשתי ראתה שאחד הילדים עלול לפספס מהלך שיכול לזכות אותו בנקודות זכות משמעותיות, ולכן התערבה והמליצה לו לשים לב להזדמנות הפז שנקרתה בדרכו. ובאמת, הודות להמלצה, בספירת הנקודות בתום המשחק, התברר שהעצה הטובה זיכתה אותו גם בניצחון.

אלא שכצפוי, ההתערבות הזאת ממש לא מצאה חן בעיניי הילדים האחרים, וכבר במהלך המשחק נוצרה מהומה קטנה שגדלה כאשר התבררו תוצאות המשחק הסופיות...

אז אמנם משחק הוא רק משחק, אבל משחקים הם, כידוע, הזדמנות נהדרת לשים לב לדרך שבה משחק החיים שלנו מתנהל. כלכלת השוק לדוגמא היא גם סוג של משחק וכמו במשחק גם שם, יש מנצחים, יש מפסידים ויש מי שמשוועים לסיוע שיציל אותם מהמצוקה אליה נקלעו. בדברים הבאים אציג בקצרה את הדרך בה ראה זאב ז'בוטינסקי את פרשת היובל, עליה נקרא השבת, כמפתח להבנת הבשורה הכלכלית של התורה.

בין סמית' למרקס

במאמר פתיחה לספר 'לתיקונו של עולם', ('משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי'), כתב פרופ' תיאודור בלבריסקי מבוא קצר להבנת המאבק האידיאולוגי על השוק הכלכלי העולמי: "שתי שיטות לארגון הפעילות הכלכלית התחרו ביניהן על השליטה בעולם מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית, במאה השמונה-עשרה. הקפיטליזם, שצמח מן ההתפתחויות הטכנולוגיות שהושגו במאה השמונה-עשרה והגיעו לשיאן במנוע הקיטור, שם קץ לעידן הפיאודלי.

העושר נעשה מקור עוצמתה של אומה, ההישגים החומריים החלו להיחשב לסימני הצלחה, ושווקים חופשיים היו למנוע הפעילות הכלכלית. אדם סמית', אולי אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בתולדות המחשבה הכלכלית, וחסיד נלהב של החירות, ניתח את יסודות הכלכלה הפוליטית בספרו הנודע "עושר האומות", שראה אור ב1776. סמית' גרס כי חופש כלכלי מוחלט וממשל מוגבל הם הסביבה הטובה ביותר לצמיחה כלכלית, ויתרמו לעושרם של האומה ושל אנשיה".

"לאו דווקא, אמר קרל מרקס, מייסדו האינטלקטואלי של הקומוניזם. מרקס פרסם ב-1848 – יחד עם פרידריך אנגלס – את "המניפסט הקומוניסטי", וחשוב מכך, את "הקפיטל". תיאוריה של הכלכלה בשלושה כרכים, שהראשון שבהם התפרסם ב-1867. לדבריו, החברה המסודרת וההרמונית מבית מדרשו של סמית' אינה אלא אשליה, והפעילות המסודרת של חברת השוק היא אחיזת עיניים.

ההיסטוריה, אמר מרקס, כל ההיסטוריה – היא מאבק בלתי פוסק בין מעמדות בחברה, והמתח השורר בין השולטים לנשלטים הוא תופעת קבע בכל חברה שהיא, בכל התקופות. אחד דינה של החברה הקפיטליסטית הוא אפוא להיכשל והיא תתפורר מעצמה". מרקס עצמו, כידוע, מת זמן רב לפני שהופיע הקומוניזם של המאה העשרים, ואיננו יודעים מה היה חושב כשהיה רואה את המפלצת הרודנית אותה יצרה השיטה שייסד.

בתוך עולם המיטלטל בין רעיונות כלכליים וחברתיים סותרים, הגה זאב ז'בוטינסקי חזון יהודי לכלכלה צודקת יותר ולמעשה לניהול חברתי צודק יותר. ננסה לטעום מעט ממנו.

כל אדם הוא מלך

במאמר שפורסם בפולין לפני כמעט מאה שנה ('רעיון היובל', מתוך זאב ז'בוטינסקי, כתבים, אומה וחברה, עמ' 173-180), ניסח ז'בוטינסקי את ההבדל בין עמדת התורה במצוות היובל לבין העמדה הסוציאליסטית: "התרופה המקראית לקלקלה הסוציאלית, שמה "שנת היובל"; מדובר בה בספר ויקרא, פרק כ"ה. ההבדל היסודי בינה לבין הסוציאליזם הוא הבדל בין שיטה הבאה לתקן את הרעה לבין שיטה הבאה לקדם את פני הרעה". לדבריו, הסוציאליזם הוא ניסיון לקדם את פני הרעה החברתית. ניסיון לייצר משטר שימנע מלכתחילה את הפערים החברתיים שיוצר השוק החופשי.

הצרה הסוציאליסטית מתחילה מהרגע שבו בעל ההון יכול לקנות את עבודת שכניו בזול ולמכור את פירות עבודתם ביוקר. "הסוציאליזם עוקר סכנה זו בהפקיעו אחת ולתמיד את כלי הייצור ההמוני מתחום קניין הפרט" (שם).

התורה לעומת זאת, מבקשת מצד אחד לשמור על החופש הכלכלי של האדם ושל השוק, אך מצד שני לאזן את החופש על ידי תיקונים נקודתיים: השבת לדוגמא, מתנות עניים לסוגיהם, המעשר וכדו'. כל אלה לא מדכאים את יוזמת האדם ואת השוק החופשי מצד אחד, אך מצד שני מרככים את הנזקים שהם עלולים לייצר. היובל לדבריו, הוא מעין שיא של תיקון לפערים שנוצרים בכלכלת השוק.

וכך הציג את ההבדל בין מהפכת היובל למהפכה הסוציאליסטית: "עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית למהפכה הסוציאליסטית הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעתים מזומנות... על פי התוכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח..."

"ייאבקו נא בני-אדם, יפסידו ויזכו. מן הצורך רק לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מדי: "ריפוד" זה, הרי אלה יום השבת, פאת השדה, מעשר... ומפרק לפרק נשמעת בזירה שריקת השופט: המנצחים והמנוצחים חוזרים אל המקום ששם התחילו במאבקם, וניצבים בשורה אחת שכם אל שכם. ומפני כך דווקא, שהמאבק עתיד להימשך".

ובחזרה למשחק בו פתחנו. דווקא העמדה האנטי מרקסיסטית של ז'בוטינסקי (המבוססת כאמור על דין היובל), שאיננה מתערבת דרך קבע במשחק החיים, מניחה שאין 'מדכאים' ו'מדוכאים', אלא כל אחד הוא מלך בדרכו. כל אחד, כנברא בצלם אלוהים, זכאי לכבוד וראוי להערכה ולחופש. החופש הזה מוציא מהאדם תנופת יצירה, יוזמה וכישרון. ומפעם לפעם, מגיע היובל ונשמעת שריקת השופט הקוראת להתחיל את המשחק מהתחלה.