אין זה סוד שירושלים הפכה בשנים האחרונות מהבירה המהוללת של מדינת ישראל והעם היהודי, לשק חבטות ולמוקד מתח בין חלקי החברה הישראלית.
לא מדובר רק על מתיחות ביטחונית, אלא בעיקר מתיחות אזרחית-חברתית. ירושלים שלנו היא אוצר בלום של רוח, תוכן, משמעות והיסטוריה. היא מציעה אלטרנטיבה משמעותית לכוחות היותר רדודים בחברה שלנו, אך כיום היא הפכה לעיר שרבים מצעיריה עוזבים אותה, ורבים אף אינם מבקרים בה. לעיר שהיא אמנם עיר הבירה בתוארה הרשמי, אך בפועל לעיתים היא ממעטת לשמש ככזאת.
יש לכך שורה של סיבות, ואין כאן מקום להרחיב על כולן, אבל המרכזית שבהן, לעניות דעתי, היא העובדה שהעיר איבדה חלקים מזהותה . הניסיונות בשנים האחרונות להפוך אותה לתאומת תל אביב, ולהתחרות בתל אביב על הבכורה, נכשלו. האמת, הן נועדו מראש להיכשל. ירושלים היא לא תל אביב, אופיה אינו כאופיה של תל אביב, והכי חשוב, הסיפור שלה שונה מסיפורה של תל אביב. הנסיונות להידמות לה בתרבות, בהייטק, באופי הם אבודים מראש ובעיקר מיותרים.
ירושלים היא העיר שאליה כמהו אבותינו בגלות, היא המקור והיעד הרוחני של העם היהודי, היא גם זאת שקושרת כל אחד מאיתנו לשני. סיפורה של ירושלים בן 3,500 שנה, ואילו סיפורה של תל אביב, שאין לזלזל בו לרגע, בן קצת יותר ממאה שנים.
עתידה של ירושלים אינו העתקה של תל אביב. אלא פיתוח אופייה הייחודי, האלטרנטיבי במובן מסוים, לעיר העברית הראשונה. כי בסוף, ירושלים היא העיר היהודית הראשונה. המשמעות היא שעל מנת שירושלים תזכה מחדש במעמד הבכורה שלה, היא צריכה להיזכר מי היא. והזהות שלה היא בירת הרוח היהודית והישראלית!
כשהציעו לבן גוריון לקבוע את בירת ישראל בתל אביב, הוא אמר שהדבר לא יעלה על הדעת. "ירושלים היא בירת הנצח של ישראל" הוא טען בישיבת הממשלה שקיבעה את ירושלים כעיר הבירה. חשיבותה ההיסטורית של ירושלים לעם היהודי, מעבר לעובדה שאיש אינו חולק על כך, היא גם הדרך להשיב את יוקרתה הציבורית. ירושלים היא העיר היחידה בישראל, ובעולם כולו, שיכולה לאחד את כל חלקי העם. מטענה ההיסטורי, הדתי והלאומי כאחד, הוא מה שיכול לאחד בין דתיים לחילונים, ימנים ושמאלנים, יהודי ישראל והתפוצות. אבל לשם כך צריך לפעול, צריך להפוך את ירושלים מעיר שנמצאת בלב הסכסוך הפנים ישראלי, לעיר שפותרת אותו.
את זה אפשר לעשות רק אם נדאג לכך שכל אדם יוכל לראות בירושלים את ביתו. שכל אזרח ימצא את חלקו בה. שלכל אחד יהיה את המרחב התרבותי-רוחני שלו בה. זה לא חייב להיות רק בהקשר דתי. זה יכול להיות עולם תורה מפותח, ולצידו מכינות קדם צבאיות כשבשכונה השלישית ימתין תיאטרון, קולנוע, מוזיאון או כל מוסד או בית מדרש אחר העוסק ביצירה שאינה חומרית.
היא צריכה להיות עיר עם חיי לילה שוקקים, אך בניגוד לאווירה התל אביבית, חיי הלילה הירושלמי יציגו את ההווי הירושלמי. את אופיה המיוחד.
עיר שמצד אחד תארח אירועים בינלאומיים חשובים ומצד שני תהיה מרכז היי טק, כמו תל אביב, וערים נוספות במרכז. לצד עולם רוחני, דתי ואקדמאי חזק כאחד.
בשביל להגיע לשלב הזה, ההכרחי בעיני עבור העיר, אנחנו צריכים להתחיל בשני צעדים מקבילים: האחד, תוכנית לאומית לפיתוחה התרבותי-היסטורי-רוחני של העיר. כן, זה כולל תקציבים, אבל זה בעיקר כולל רצון והבנה של חשיבות הדבר. זה אומר שכמו שהנגב מוגדר כאזור עדיפות לתקצוב תעשייה, כך גם ירושלים תוגדר כאזור עדיפות ליצירה רוחנית ומורשת. זה אומר לעודד יוזמות בתחומים הללו, שלרוב יגיעו מאזרחים פרטיים. כל זה לצד פיתוחה הפיזי של העיר, עם תשתיות מתקדמות, כיאה לבירת ישראל.
החלק השני הוא יצירת שיח בין חלקי האוכלוסייה השונים, שיח שרק ירושלים יכולה לנהל. בסוף, אם אנחנו רוצים שכולם יהיו כאן, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, עולים וישראלים מלידה, ולא רק כתיירים, עלינו לנהל את השיח הזה בינינו. עלינו לייצר אותו, לקדם אותו, לפעול לו. הוא לא יהיה שיח קל, ויכול להיות שהוא גם יעלה לטונים גבוהים, אבל ככה זה במשפחה. ירושלים כבירת הנצח של עמנו תהיה נקודת החיבור ביננו.
כשמסתכלים היום על ירושלים, ערב יום ירושלים תשפ"ב, אנחנו צריכים לחשוב כיצד נראה את העיר בעוד עשור. עלינו לפעול ולהגדיר חזון חדשני ולהשיבה לבירת הרוח הנצחית של עם ישראל בפועל.
בתקווה לראות בבניין ירושלים השלם בקרוב מאוד. יום ירושלים שמח
הכותב הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת התעוררות