מיהו למעשה אביו של האדם?

הפעם נדון בשאלת האבהות: מיהו למעשה אביו של האדם? מולידו הביולוגי או שמא מורו רובו? האם מתייחסים רק לצד הפיסיולוגי או לרוחני?

מי ומה חשובים יותר? העיסוק בסוגייה מתבקש בעקבות קטע בפרשה שהושתל בתוך עניין המפקד. הפסוקים הבאים טעונים הסבר: "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה׳ את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן הכוהנים המשוחים אשר מילא ידם לכהן.

וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ בהקריבם אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם. ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם". התורה מתייחסת לבני אהרן, אבל היכן ההתייחסות לתולדות משה? לאחר מכן גם מוזכרים שמות בני אהרן המשוחים ואזכור מותם של שניים מהם, ומה בכלל פירוש האמירה: "על פני אהרן אביהם?

הגמרא במסכת סנהדרין (יט') מסבירה כי "כל המלמד את בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: ואלה תולדות אהרן ומשה". פרשתנו מהווה את המקור לקביעה על חשיבותו הרמה של הרב, המורה כדמות חינוכית והעמדתו בקו אחד עם האב אביו הביולוגי של הנער.

זו חתיכת אחריות שטומנת בצדה גם כבוד ומעמד. לאחר תיאור המפקד של בני ישראל יש את הפסוקים דלעיל ולאחרי כן בא מפקד הלויים- משרתי המשכן. מהו המסר? התורה והלימוד מהווים את הבריח התיכון להתנהלותו הרוחנית של עם ישראל, ובהיות משה רבם של בני אהרן, התורה מחשיבה אותו כאביהם.

לידת האדם היא מעמד ניסי חשוב מאין כמוהו עד כדי כך שהציווי של כיבוד הורים נמנה עם עשרת הדיברות; כל שנגמול להם לא ישתווה למה שהעניקו לנו לאורך החיים. אבל זו הלידה הטבעית; ישנן לאדם לידות נוספות אותן הוא יכול לחדש בלידת הרוח שבו. כל אות, מילה או פרק שלומד האדם מרבו, כאילו נולד מחדש על ידי רבו. לידה זו מתמירה את האדם מן הרובד הגשמי אל הרוחני; המורה, הרב הוא שמפגיש את האדם עם האלוקים באמצעות התורה- זכות השווה לזכות האב הביולוגי.

עשויות גם להיווצר מכך דילמות עבור הנער. לדוגמה, במקרה שאביו ורבו חלילה נשבו ועומד לרשותו ממון שמספיק לפדות רק אחד מהם, נשאלת השאלה את מי יפדה? אבדת אביו ואבדת רבו- של מי קודמת? הקביעה ההלכתית ברורה; בפדיון שבויים לדוגמה יקדים לפדות את רבו על פני אביו כי "אביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא" (בבא מציעא). יוצא מכך שבני אהרן היו למעשה כבני משה. אמנם משה רבנו לימד את כלל ישראל, אבל בני אהרן קיבלו ממנו את התורה והוא לימד אותם את הלכות ועבודת המשכן, כשהוא מעניק להם הכשרה מעשית קפדנית, ורק לאחר משיחתם ומשיחת המשכן עברה העבודה ממשה לאהרן ובניו הנותרים; המורה זז הצידה ופינה את מקומו לתלמידיו ושמח בהם כבניו.

המפקד והחלוקה לשבטים ודגלים מעלה שאלה הרלוונטית גם לדורנו: הרי לאחר העבדות הארוכה במצרים והחרות שבאה אחר כך שהייתה מלווה בניסים ונפלאות שאיחדו את העם עד למעמד השיא של מתן תורה – היינו מצפים לחזות בחיזוק הלאומיות והאחדות, ולא לעורר מחדש את היצריות השבטית שעלולה להוביל לקרע בעם. יתרה מזו, שבטיות זו מונצחת גם מבחינה הלכתית, שכן לכל שבט בית דין משלו. לא זה אלא אף זה: לפי הרמב"ם בהלכות מלכים- לעתיד לבא- כשתבוא הגאולה השלמה, נחזור לחלוקה ולקיום השבטיים. הכיצד ומדוע?

בקיומה של חברה בריאה ויהודית חייבים לדעת שבני אדם שונים זה מזה. לכל קבוצה ייחודיות משלה. קיומה של חברה בריאה תלויה במתן לגיטימציה לפוטנציאל האישי והשבטי, כך שהעם יוקם בגוונים שונים, כל שבט לפי שורש נשמתו. כל שבט יודע שהשני לגיטימי ויש לו מקום וחשיבות בחברה הקיבוצית הכוללת של העם. אין לאף שבט עליונות על האחר, והקיום הכללי תלוי אך ורק בהכרה ובכבוד ובהכלה ההדדיים.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה