אילה בן גביר בהר הבית
אילה בן גביר בהר הבית צילום: ללא קרדיט

מעולם לא עשיתי את זה. מקווה שלעולם לא אצטרך לעשות את זה שוב, אבל נמאס לי.

ספוילר: התחקיר השקרי הערב של עובדה.

קצת ארוך אבל הכרחי. היום בערב תשודר תכנית עובדה. תוכנית על נערת גבעות לשעבר ש"ראתה את האור". לא יודעת על מה היא תדבר בדיוק אבל חלק מועט מזה, כאלה שכנראה אי אפשר לא לקבל עליהם תגובה, בכל זאת הגיע לאוזניי. בואו איתי רגע למסע בזמן: לפני כ14 שנה, כשאנחנו זוג צעיר+ 2, אידיאלסטים שרוצים להציל את העולם מעצמו בכל נושא שהוא, מכניסים הביתה נערים ונערות שנושרים ממסגרות.

כאלה שרגע לפני כיכר ציון. לפעמים גם רגע אחרי. חלקם חבר'ה לא יציבים נפשית, ממורמרים על כל העולם, ובעיקר על ההורים שלהם, מעדיפים אלכוהול ורחוב על פני בית. אנחנו אוספים אותם, דואגים לאוכל, לשינה, למילה טובה, לתשומת לב אין סופית. הם נעלמים הרבה בין לבין. אנחנו לא יודעים בדרך כלל מה קרה בזמן הזה, והם לא טורחים לספר. אבל אנחנו שם; עם חיוך, מילה טובה ומיטה חמה. כי ננצח את השיטה ונעלה אותם על המסלול. אתם תראו. באחת הפעמים הגיעה חנה חנניה, שהיום נקראית רוני חן, וסיפרה על קושי עצום עם ההורים.

חלק מהסיפור הוא "שהיא לא מספיק דתיה," מעשנת, מתחצפת ומרגישה שהם לא אוהבים אותה. יש לה הורים נפלאים שלא וויתרו עליה לרגע, אבל היא וויתרה עליהם. התקשרה לילה אחד ואמרה שהיא ברחוב. לבית היא לא חוזרת. שאלה אם היא תוכל להיות אצלנו כמה ימים. פתחנו את הבית ובעיקר את הלב.>>

היא הייתה אצלנו תקופה ארוכה, לפרקים היא עברה להתגורר אצל אמא של איתמר בשביל קרבה לירושלים וסיבות דומות.כל פעם שהיא נעלמה ולא ידענו לאן- השארנו הודעה שהבית פתוח, המיטה פנויה ויש אוכל על הגז.

כשהיא נעצרה בפעם המי יודע כמה ורצו לתת לה מעצר בית, היא התחננה בפנינו שלא נשלח אותה הביתה היא לא תשרוד. היא תברח. היא תתאבד. ולמרות שיש לה הורים מקסימים, ביקשנו, בתאום מלא עם המשפחה וההורים שלה, לפי תחינותיה, שתשהה אצלנו. דאגנו לה להכל.

היום, 14 שנה אחרי, יכול להיות שהיינו עושים דברים שונה, אבל חשוב לי להגיד למי שזה אולי לא ברור לו: לא, לא שלחנו את חנה מעולם לפגוע באף אחד, להיעצר או להיפגע. לא באמירה ברורה, לא ברמיזה ולא בנפנוף יד. רצינו רק שתחזור הביתה בשלום. רק שתעבור את התקופה הסוערת הזאת שלה בצורה הכי טובה שאפשר. כמה התפללנו עליה, כמה ביררנו איך ניתן לעזור, כמה ניסינו להחזיק אותה מעל המים. היא הייתה אצלנו מעל שנתיים, אולי שלוש. לא זוכרת כבר. ואצלנו, למרות שהיא אולי תספר משהו אחר, היה לה סך הכל טוב.

היא שרדה את החיים בחיוך ובראש מורם. כשבגרה קצת, חנה יצאה בשאלה, החליפה את השם לרוני חן ועזבה. היום כבר לא הייתי מכניסה את חנה חנניה לבית ובטח לא ללב. אבל אז, בגיל 20 וקצת, עוד חשבתי שהעולם רק טוב, רק צריך קצת קצת להציל אותו מעצמו.

אני יודעת שנתנו לה מעל ומעבר אהבה, הכלה, כבוד, אוכל ומקום חם להיות בו. אני יודעת שנתנו לה את מרווח הנשימה לעבור את תקופת הבגרות הקשה שהייתה לה. אני יודעת שעשינו משהו טוב. אני יודעת שכבר אז ידעתי שהיא מוכנה בשביל תשומת לב חריגה לעשות הכל. אבל התעלמתי מזה כי המעשה הטוב גבר בעיני.

לא מצטערת על העבר ועל הנסיון להציל את העולם, למרות כל השקרים שכנראה חנה-רוני תספר עלינו, אולי בשביל קורטוב של תשומת לב. ולמרות שאין בי חרטה, מבאס שהכנסתי אותה ככה ללב, רק כדי לקבל בו סכין שנים רבות אחרי.

בכל מקרה, גם היום, נמשיך לארח בשמחה חבר'ה חביבים. וכן, נמשיך לקחת את הסיכון, שאפילו הם פעם יתראיינו בפנים חמורות סבר, העיקר שהם יעלו על דרך המלך.