ארץ אחת

כל הארץ דגלים, דגלים. דגלי ישראל אל מול דגלים אחרים, שהולכים ומונפים בריש גלי, בראש חוצות ובקמפוסים אוניברסיטאיים מכובדים, כשברקע נשמעים סיסמאות ושירים הקוראים להשמדת מדינת ישראל.

והתמונות מזעזעות כל נפש יהודי. יפה עשה ראש עיריית באר שבע שביטא מחאה פומבית וקרא את ראשי אוניברסיטת בן גוריון לסדר: "למדינת ישראל יש אך ורק דגל אחד ואין בלתו. אנחנו נושאים אותו בגאון. זו זכות גדולה להיות ישראלי, לצידה יש מחויבות למדינה ולערכיה".

מה עובר על מדינת ישראל בימים אלו? כדי לנסות להבין, בואו נחזור רגע חמישים וחמש שנים אחורה, אל אותם ימים פלאיים. יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ערב חג השבועות, בתאריך ה' בסיוון התשכ"ז הופיע בדף הקרבי של פיקוד המרכז מאמר שנשא את הכותרת "ארץ אחת", ובו נכתבו הדברים הבאים:

"הגדה המערבית כולה תחת ריבונות ישראלית, פירושו כי בניו של שאול חזרו אל ארץ בנימין; כי בניו של ירמיהו בענתות; כי ארץ אפרים לבני אפרים; כי שוב ידובר בלשון התנ"ך בערי שילה ושכם, בחוצות שומרון ובין תמרי יריחו; כי בני דוד בבית לחם ובני אברהם, יצחק ויעקב בעיר מערת המכפלה" (מובא בספרו של ד"ר תום שגב,"1967 והארץ שינתה את פניה" עמ' 573).

כאשר "העז" יגאל אלון, שר בממשלה, מהדמויות המשפיעות בזירה המדינית באותם ימים, לפקפק באופן פומבי בגודל הנס, זכה למחאה ציבורית חריפה ואף קיבל מכתב נזעם מאישה שכתבה לו כך: "רק בורותו של השר, שאינו מבין מהו נס, יכולה להביאו לפקפק בקיומו. נס אינו מתחולל כיש מאין, אלא כיש מיש, כמסופר בפרק י"ז של ספר מלכים א'. הניצחון לא היה מושג לולא צה"ל, אך צה"ל לא היה מנצח לולא קיבל עזרה מהקדוש ברוך הוא..." (שם עמ'575- 576).

שלא תהיינה אי הבנות, היו באותם ימים גם קולות אחרים, אך הטון המרכזי היה דומה יותר לקולות הנ"ל מאשר לאלה הנשמעים כיום בכלי התקשורת. הקול המרכזי באותם הימים ראה בנסי המלחמה פרק חדש בתנ"ך שנכתב בימינו. במוקד המאבק שמתחולל בימים אלו, כך נדמה לי, עומדת שוב, העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה.

מקדש מלך, עיר מלוכה

התלמוד הירושלמי מביא מסורת עתיקה ובה נאמר שעולי הרגל נהגו לשיר את מזמור קכ"ב בתהלים כאשר נכנסו בשערי ירושלים. במזמור זה, מתאר עולה הרגל את המוצא אותו בבואו בשערי העיר: "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד".

השילוב הנדיר הזה בין ההודאה לשם ה' לבין מערכת המשפט והמלוכה מבטאים את ייחודה של ירושלים ובעצם מספרים את הסיפור הישראלי כולו על רגל אחת. הממד הדתי והרוחני לצד ממדי ההנהגה והשלטון. לא הפרדת רשויות אלא חיבור רשויות, בין מקדש למלוכה. ובלשון הזהב של רבי שלמה אלקבץ, המושרת בפי כל בערבי שבתות: "מקדש מלך עיר מלוכה".

כאשר מתנתקים מאחד מן היסודות הללו, הבונים את ירושלים, אנו מאבדים למעשה את הזיקה המלאה אליה. לאומיות ללא קדושה ומוסר, הופכת ללאומנות, לכוח נטול הצדקה. וממד דתי ללא ממד לאומי מאבד את הצורך במלוכה וממשלה. הנתק בין שני המוקדים הללו, נותן את אותותיו בכל הארץ כולה.

בירושלים משתקפת הזיקה שלנו לכל ארץ-ישראל. לא מקרה הוא שעד מלחמת ששת הימים, כאשר שלטנו על מחציתה של ארץ-ישראל, שלטנו רק על מחציתה של ירושלים - ירושלים היתה חצויה ושסועה. כאשר בחסדי ה' עלינו, במלחמת ששת הימים, זכינו לשחרר את כל ארץ-ישראל, אזי גם ירושלים שוחררה מעול זרים.

מי בעל הבית?

לפני כחודש, כתב העיתונאי קלמן ליבסקינד את הדברים הבאים, שכמו מסכמים ומתמצתים את מהות המאבק כיום, על ירושלים ועל הריבונות הישראלית – מדן ועד אילת: "בכל פעם שאנחנו מתבלבלים, מגיעים הערבים – מאום אל־פחם ועד רמאללה, מטייבה ועד עזה – וצועקים "אל־אקצא". אל תשקרו לעצמכם, הם מזהירים אותנו. אל תספרו לעצמכם סיפורים. הקרב הוא על ירושלים. על הר הבית, שבלבה של ירושלים. על המקום שהוא ההצדקה ההיסטורית והלאומית לקיום היהודי פה.

אנחנו גם יכולים להמשיך להציק ליהודים שעולים אל ההר, כאילו שמהם מגיעה הסכנה. אבל שום דבר מכל זה לא ירגיע את הערבים, עד שיהיה ברור לכולם שהמקום הקדוש לנו ביותר – שלהם הוא. וכאמור, הם דוחקים אותנו אל הקיר ומכריחים אותנו להחליט.

אולי זה לא יקרה בקרוב, אבל זה יקרה. יבוא יום שאחריו לא תיוותר לנו ברירה, ונצטרך להסביר לעצמנו מה הביא אותנו דווקא לכאן, אחרי הגלות הארוכה, ומהי עיר הקודש עבורנו.

וכשיגיע היום הזה, ותהיה כאן הנהגה יהודית אמיצה, לא כזו המשפילה את עצמה בנסיעות התרפסות אל המלך הירדני בבקשה שיסייע לנו לנהל את המקום הקדוש לנו, נבהיר לעולם את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו. ירושלים כולה שלנו, והר הבית כולו שלנו, ומהמקום הזה, ורק מהמקום הזה, של בעלי הבית, אנחנו מאפשרים לכל מוסלמי להתפלל כרצונו".

במהרה בימינו, אמן!