כבר אי אפשר להחמיץ את הסימפטומים. כאשר אחמד טיבי כינה את מירב בן ארי "חלאת אדם", הוא ידע שלא יאונה לו כל רע. הכספים שהובטחו לו, תמורת תמיכתו בקואליציה המקרטעת, לא ייפגעו.
גם עאידה תומא סלימאן ידעה שאיש לא יעז לפגוע בה לרעה; גם לאחר התנהגותה הבזויה, לטעמי, כלפי אחד הנוכחים בדיון שהתקיים בוועדה שהיא עומדת בראשה. יוסף חדאד, נכה צה"ל, פעיל חברתי ועיתונאי, מי שעומד, בין השאר, בראש העמותה שנקראת "ביחד – ערבים זה לזה", גורש מן הדיון בידי היושבת ראש תוך שהיא מכנה אותו משת"פ ( קרי: משתף פעולה עם האויב הציוני) . איש מהיושבים שם לא מחה או קם ועזב את הישיבה.
ואלה שתי דוגמאות, מתוך מאות שיכולתי להביא, שמעידות על השינויים שקמים עינינו לרעה. זה קורה בנגב וזה קורה בוואדי ערה וזה מציף את חיינו על כל צעד ושעל ואין עוד לטמון את הראש בחול. אם לא נתעשת מהר מאוד, כמו שידענו לעשות בעבר, הבניין הציוני שבנינו פה ברוב עמל ובייסורים רבים עוד עלול לקרוס עלינו. והחשש איננו עוד חשש בעלמא. האויב מבית מסוכן פי כמה מזה שמאיים עלינו ממרחקים. ואסור גם לשכוח שמבחנת הערבים - לא כולם, אולי - דין שיח' מוניס כדין שיח' ג'ראח; מה שהכשיל בעבר כל ניסיון להגיע עימם לפשרה מכל סוג שהוא.
התבוננתי בהפגנה שהתקיימה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והתחלחלתי. הדגלים הפחידו אותי. הקריאות "בדם ואש נשחרר את פלשתין" נשמעו שם ברמה. מוסי רז , איש מר"צ, טוען - ושמעתי את הדברים במו אוזניי - שהדגלים שהונפו שם הם של " מדינה שאני מכיר בה". עאידה תומא סלימאן הודיעה מעל דוכן הכנסת שזאת זכותו של "העם הפלשתיני" להניף את דגליו; גם בלב בירת הנגב.
יכול להיות שקריאת התיגר הערבית על עצם קיומה של המדינה היהודית שאנחנו עדים לה - ואין דרך ליפות את מה שקורה עתה - הייתה נשמעות גם אם הייתה קמה קואליציה שאינה נשענת על שתי מפלגות ערביות שאין בינן לבין רצונו של העם היהודי במדינה משלו ולא כלום; ושמה שמתהפך עלינו בעת הזאת היה קורה בכל מקרה. כך או אחרת , יש לעצור את הסחף בכל מחיר. המושג דו קיום קרס, לדעתי, לבלי שוב. הערבים - מנהיגיהם, למצער - לא רוצים במדינה לצידה של המדינה היהודית. הם רוצים בכל השטח; מן הנהר ועד הים.
מה שמוביל אותי למסקנה חד משמעית : יש לפרק את הקואליציה הנוכחית ולהרכיב אותה מחדש. התנועה הציונית, במובנה הרחב , צריכה לחדש את ימיה. הפוליטיקה צריכה להיות עם הפנים לירושלים. דגלי הכחול-לבן צריכים להתנוסס בכל מקום. אין דרך אחרת להוכחת ריבונותנו על הארץ הזאת.
אורי צבי גרינברג, המשורר האלמותי, בן דור המייסדים, קבע שמי ששולט בהר הבית שולט בארץ כולה - וזה מה שצריך לקרות כעת. כל השאר יקרה אחר כך.