קווים לדמותו של רבנו הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל
את רבנו הגדול, הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, שהסתלק לבית עולמו לפני כשבוע לאחר ששימש כיובל שנים ברבנות העיר רחובות, הכרתי משחר נעורי.
ההגדרה הקולעת ביותר לדמותו בעיניי היא דברי הגמרא במסכת חגיגה (טו, ב ובמועד קטן יז, א): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו".
הרב שמחה היה בעיניי כמלאך ה' צבאות. פניו מאירות באור יקרות. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. דיבורו בנחת וזקנו הלבן, הארוך, מעניק לפניו הילה כמעט מסנוורת כ"זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". אותה מלאכיות התבטאה בתחושה שנסך בנועם הליכותיו, עליהם אבקש לעמוד בקצרה מתוך מפגשים הזכורים לי באופן אישי.
המפגש הראשון שזכור לי עם רבנו, היה בכיתה ז' או ח'. הרב הגיע לחטיבת הביניים בישיבת הדרום ברחובות, בה למדתי, להתפלל איתנו בתפילת מוסף של ראש השנה. למה שהתרחש בתפילה הזאת אף אחד לא הכין אותי. הרב, שעבר לפני התיבה עטוף בקיטל לבן ובטלית, החל את חזרת שליח הציבור ולפתע, פרץ בבכי תמרורים קורע לב. נדרכתי כולי. לא ידעתי את נפשי. לא הכרתי עד אז תפילה בה החזן פורץ בבכי, ובוודאי שלא הרב שמחה, שכשמו כן הוא, היה מלא שמחה תמיד. הזעזוע שחשתי הפיל עליי יראה גדולה. הנה כאן, קרוב אליי, עומד מלאך ה' צבאות, שרפים עומדים ממעל לו וקוראים יחד איתו קדוש, קדוש, קדוש.
המפגש השני שזכור לי, התרחש גם הוא, באופן מפתיע, בראש השנה. נדמה לי שהיה זה באחת משנות התיכון הראשונות. בסיום התפילה, ביקש מכמה נערים שיתלוו אליו לתקיעת שופר במרכז העיר. שמחתי להצטרף. גם כאן, דבר לא הכין אותי למחזה שעמדתי לראות. הרב, עבר בין החנויות, המסעדות והמאפיות, שלדאבון לב, היו פתוחות גם במהלך החג, נכנס אליהן עם השופר, בירך בשנה טובה, כדרכו, במאור פנים, והציע להם להקשיב לתקיעת השופר ולקיים את מצוות היום. אני זוכר את הבושה שכיסתה את פניהם של בעלי החנויות. שניכר היה שהתקיימו בהם דברי הגמרא (ברכות יב, ב): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל על כל עונותיו".
ללא גערה, ללא הערה, מחה הרב על חילול החג וידע שגדול כח קול השופר לזעזע את הלבבות ולעורר אותם מתרדמתם לאביהם שבשמים. חשתי באותם רגעים מופלאים את האהבה הכנה של הרב לבעלי החנויות, את הכאב והצער על כבוד התורה וכבוד החג הנרמסים, ומתוך אותה חיבה ואהבה ליהודים ולתורה גם יחד, מצא את הדרך למחות מחאה נמרצת על חילול הקודש, אך מבלי לפגוע ביהודי ומבלי לבזות ולהעליב. ובעצם, לא היו אלה שני צדדים. האהבה לתורה נבעה אצלו מאהבת ישראל ואהבת ישראל היתה קשורה אצלו באהבת התורה. ישראל ואורייתא חד.
כך גם תיאר בהלוויה הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כיצד הסביר הרב שמחה באחד מתלמודי התורה אליהם נכנס, כיצד למחות על חילול שבת; "אין דרכנו לצעוק 'שאבעס'! אך בלב אנו צועקים שאבעס!".
אך גם כאשר מחה בפועל על חילול השבת בעיר, במשמרות שבת שארגן ובפעולות אחרות, עשה זאת תמיד בנועם הליכותיו. כאשר אני חושב על דמות שיכולה לסייע לנו להבין מי היה מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אני חושב על הרב שמחה זצ"ל נין אחי הרב. כיצד אוהבים ומוחים. מוחים ואוהבים. "מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
המפגש השלישי, התרחש מאוחר יותר, כאשר הלכתי כמדריך בבני עקיבא לדרשת שבת הגדול יחד עם חניכיי. כאשר הרב ראה אותי לבוש בחולצת התנועה הלבנה, התפשט חיוך גדול על פניו ונדמה לי שאמר משהו כמו: "בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ", ושאל: "היכן מופיעים בתורה חניכים"? והשיב לאחר שראה שאין בפינו תשובה, את הנאמר על אברהם אבינו: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (בראשית יד, יד). אני זוכר שחשתי גאווה ושמחה גדולה על שאני זוכה לשרת בקודש וצועד עם חניכיי בדרכו של אברהם אבינו.
בהקדמה לחוברת זיכרון לאביו, הרב רפאל הכהן קוק זצ"ל, כתב הרב שמחה על דברי הגמרא במסכת שבת (כה, ב), המתארת את מראהו של ר' יהודה בר' עילאי בערב שבת: "ומתעטף ויושב בסדינים המצויצים ודומה למלאך ה' צבא-ות"; "קדושת השבת אפפה את רבי יהודה ברבי עילאי עד שהפך מראיתו מדי ערב שבת קודש למראה מלאך ה' צבא-ות. וזאת מידי שבת בשבתו".
זכה רבינו זצ"ל וקדושת השבת ונעימותה אפפו אותו בשבת ובחול, בכל עת ובכל שעה. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָא-וֹת הוּא".
בימים של מחאות ציבוריות חריפות, ראוי שדמות רבנו זצ"ל תעמוד לנגד עינינו. כיצד מוחים. כיצד אוהבים.