מנחם רהט
מנחם רהטצילום: באדיבות המצולם

1.ציבור שומרי המצוות בישראל על כל גווניו התאבל עמוקות על הסתלקותו של מי שהוגדר כאחד משרידי דור דעה, רבי שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות בחמישים השנים האחרונות, וחבר מועצת הרבנות הראשית במשך 25 שנה. רבי שמחה קוק היה בנו של רבי רפאל קוק זצ"ל רבה של טבריה, שהיה אחיינו של הכהן הגדול מאחיו הראי"ה קוק, וברור לגמרי שהגר"ש הושפע מדודו של אביו.

אלא שעם לכתו מעימנו לעולם האמת, הפך הגר"ש קוק, במחי קולמוס של לבלרי 'יתד נאמן' לרב מיגזרי של הפלג הליטאי, אשר הירשה לעצמו עם פטירתו למחוק מתולדותיו פרקים חשובים, ובראשם המהלכים שעיצבו את חייו ואת דמותו כרב כלל ישראלי. הכל שופץ בזדון לב מרושע תחת המספריים של לבלרי היתד, לרבות העובדה הבסיסית החשובה בדבר היותו שאר בשרו הקרוב של הראי"ה.

2. עובדה היסטורית היא, שאישיותו המדהימה של הגר"ש קוק עוצבה דווקא בישיבה סרוגה של בני עקיבא. בנערותו למד בישיבת בנ"ע בכפר הרוא"ה, והיה לחביבו של רבי משה צבי נריה, מייסד הישיבה והזרם התורני הסרוג, ולימים ראש ישיבות בני עקיבא. אבל היתד'ניקים מעלימים פרט חשוב זה, ומשכתבים את העובדות היסטוריות. כך שיפץ היתד את המציאות העובדתית ברוח ה'השקופע' וברא סיפור דמיוני: "בהגיעו למצוות גלה לישיבת 'כנסת ישראל' חברון". איזה גלה? מה גלה? הוא נשלח ע"י אביו מטבריה לישיבה התיכונית של בני עקיבא בכפר הרוא"ה.

הלאה. "לאחר מכן עבר ללמד בנתניה". הונאה זועקת לשמים. היתד מכחיש המציאות אינו מספר שלפני ש"עבר ללמד" בנתניה הוזעק אל הגרמ"צ נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, אשר הטיל עליו להקים בנתניה ישיבה תיכונית של רשת יב"ע ולעמוד בראשה – וכך הווה. בניגוד לדימוי הבידיוני שמייצר היתד לגר"ש, הוא אפילו עודד מצויינות במקצועות המדעיים. אלא שהמסלפים צינזרו כרוח הדימיון הטובה עליהם, על בסיס העקרון המקודש עליהם: מה שלא מאנ"ש ו/או אינו עומד במבחן ה'השקופע', לא קיים.

וכך זה נמשך עם תילי תילים של אמיתות למחצה ולשליש, שגרועות כידוע משקר: "כשהציבור הדתי בנתניה נזקק לייצוג במסדרונות העיריה, שימש כנציגם". מי זה "הציבור הדתי" שהגר"ש ייצג "במסדרונות העיריה"? מקוראיו התמימים העלים היתד שב-1969 הוזעק הגר"ש לעמוד בראש רשימה מאוחדת של חרדים וחלק מהמפד"ל. אבל הנייר של היתד סובל כל סיפור סבתא שרוקחים לבלריו.

עד כדי כך היה אז הגר"ש מזוהה עם הציונות הדתית, שכאשר דנו בו נכבדות בשנת תשל"ב כמועמד ראוי למלא את מקום אביו שהלך לעולמו לאחר כהונה רבת שנים כרבה של טבריה, היו אלה החרדים, בני דמותם וצלמם של היתד'ניקים ממש, שהזדרזו לעצור את המינוי באמצעות פניה לערכאות. בסופו של דבר ירדה מועמדותו בשל תאונת דרכים טראגית שקיפדה חייהם של אחיו הגדול, רבי שלמה הכהן קוק, רבה של רחובות, עם רעייתו ושניים מילדיהם, והגר"ש הוזמן לשבת על כסאו.

3. הפרקטיקה הזו של צינזור האמת ועיוותה, במאמץ לברוא מציאות דמיונית, תואמת 'השקופע', גם במחיר שילוחה לעזאזל של האמת הצרופה, היא פרקטיקה מקובלת, בעיקר בחוגי הליטאים. לא מעניין אותם איסור גניבת דעת, שלומדים חז"ל מהפסוק "לא תגנובו" (ויקרא י"ט, י"א), ולא מצוות עשה של "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז'), שממנה למדו חכמים שגם התנהגות שמייצרת רושם שקרי, נכללת בגדרי מצווה זו.

כך למשל צינזרו יורשיו של הגאון רבי יצחק אריאלי זצ"ל, מתלמידיו המובהקים הראי"ה, ומראשי ישיבתו 'מרכז הרב', את יחסו הנערץ כלפי הראי"ה. כל מה שכתב בעניין זה בהקדמה לספרו 'עיניים למשפט', הועלם ביד גסה ובעזות מצח במהדורות הערוכות שהופיעו לאחר פטירתו. הנה מקצת מתיאורי ההערצה ושירי ההלל לראי"ה קוק ולישיבתו, שצונזרו מהמהדורות המאוחרות של 'עיניים למשפט':

"וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב', היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה, גאון ישראל וקדושו, מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גידלה וטיפחה בלימודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה, באהבת השי"ת, תורתנו הקדושה, עם הקודש וארץ הקודש. וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הקדושה בעבודה מאומצת, בהשקעת כוחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה".

4. כך נהגו גם צאצאיו של רבי שמואל אהרון שזורי (ובר), המנכ"ל המייסד של הרבנות הראשית במשך 40 שנותיה הראשונות, שראשה, הרב הראשי קוק, היה מושא הערצתו המוחלטת, עד כדי כינויו כמעט בכל מיסמך שיצא מתחת ידו, בתואר 'מרן ראש הרבנים לארץ ישראל'. גם עשרות שנים לאחר הסתלקות הראי"ה, ועד לפטירת הרב שזורי, הוא פירסם מאמרים לזכרו והקדיש זמן לראיונות שבהם סיפר בהערצה על ענק הרוח שזכה לפעול במחיצתו ובשליחותו.

החוקר צוריאל חלמיש פירסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', שיורשיו של הרב שזורי, שריכזו את כל חידושי תורתו וכתביו בשני כרכים עבי כרס ושמם 'אשישות', השמיטו מתוכו בכוונת מכוון את העובדה שהרב שזורי כיהן 40 שנה בצילם של הרבנים הראשיים קוק והרצוג. אפילו את שמה של הרבנות הראשית, מִשרתו העיקרית של הרב שזורי, וגולת הכותרת של פעילותו הציבורית במשך עשרות שנים, העלימו, כאילו היתה עניין שולי. "עיקר חסר מן הספר", אומר חלמיש. "בעוד שכל מפגש בין הרב שזורי עם אישיות תורנית, כל התכתבות קצרה, זוכים לטיפול חסר פרופורציות – הדמות העיקרית בחייו זוכה להתעלמות גורפת. ניכר היטב, שהראי"ה קוק 'נגזר' מתולדות חייו של מזכירו האישי".

5. לבלרי היתד לא חידשו איפוא דבר. הם רק שיכללו את שיטת הרמיה והכחש והשימוש בחצאי אמיתות. הם זנחו כליל איסורי תורה ש'מפריעים' להתנהלות הכחש שלהם, ושכחו את קביעת חז"ל ש"כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה". להם מותר לסלף את ההיסטוריה, לגזור ולמחוק, עד כדי שיכתובה מחדש, רק לשם התאמתה ל'השקופע'. זו דרכם כסל למו.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')