בדורנו לא פשוט לעסוק בנושא פרשת סוטה, אבל לפרשיה הזו ישנם מהלכים בנבכי נפש האדם.
בפרשתנו נכתב: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה. ועבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו, והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו, והיא לא נטמאה".
על מה מדובר כאן? אדם חושד באשתו שהתייחדה עם אדם אחר; בשלב הראשון הוא מתרה ומקנא לה, אך היא לא נשמעת לו ואז הוא מצווה לקחתה לבית המקדש לפני הכהן ולהביא קרבן שעורים. הכהן מזהיר אותה: אם היא מכחישה, עושים לה "מבחן המים המאררים" –מעין מכשיר פוליגרף קדום לחקר כליות ולב, כשאותם מים שימשו מעין קטליזטור לצורך של הכהן לזהות ביתר קלות את האמת המסתתרת תחת שתיקתה ובכך בוחנים אם טהורה או טמאה היא, וגם אותו גבר שחטאה עימו לא יוצא נקי מכל התהליך, שכן הוא שותף לפגיעה בשלמות המשפחה - היחידה הבסיסית של העם, שהיהדות מעניקה לה יתר חשיבות ומקום ראוי וחשוב עד מאוד.
זוהי קדושה=קידושין. זה ההיפך מהביטוי המקראי קדשה ( ד' בצירה). לכן צריך לקיים בה: "וביערת הרע מקרבך". ועושים זאת בעסק ובדרמה גדולה, כפי שמתואר בתורה, על מנת להרתיע. מדוע צריכים לעשות זאת בפומבי? מדוע לא לתת לאדם לסגור את ענייניו עם אשתו "בתוך הבית" פנימה? מדוע הטקסיות הפומבית המביכה הזו ועוד בבית המקדש?
הסיבה טמונה בעובדה שישנם מצבים חריגים של שיפוט עדין שבהם האדם לא יכול להחליט בעצמו; לעיתים בשל אהבתו לאשתו, הלב יבקש למחול על מעידה ולהמשיך לחיות עימה שהרי זו בחירה שלו, ומה על הילדים? הרי גם בהם צריכים להתחשב במכלול השיקולים. וכך, על אף הפגיעה הוא מוכן "לבלוע את הצפרדע" ולהמשיך בשגרת הזוגיות ושמירה על התא המשפחתי. לא נתייחס כאן כלל לנוהג חמור, שלצערנו אף נפוץ במחוזותינו הפרוגרסיביים ולא רק בקרב הגויים של "זוגיות פתוחה", "החלפות זוגות", ועוד מרעין בישין. מאידך, אולי היא לא עשתה דבר, ורק קינאה בלתי נשלטת וחשד לא מבוסס הוא ימשיך הלאה, ולכן בצמתים רגישים מעין אלה הקב"ה מתערב. לכן זהו תהליך שמיימי, ניסי, שבמהלכו האישה שותה את המים המאררים, והם מאבחנים את כשרותה. זוהי אבחנה דקה, כשרק שימוש בשם הוי-ה בתוך המים עושה את ההבחנה.
שלמות עם ישראל נובעת ראשית כל משלמות המשפחה, שהרי שם הוי-ה מופיע בקשר שבין איש ואשה. אם נוריד את י׳ מהאיש ואת האות ה׳ מהאשה, אז ישאר משניהם אש: אין חיבור. השלמות של הקדושה מעוגנת בשם הוי-ה ברוך הוא, וזוהי השלמות שבבריאה. האישה הסוטה, במידה ואכן חטאה מעלה מעל קודם בה׳ ואח"כ בבעלה, ולכן במקרה זה ישנה התערבות אלוקית בביצוע האבחנה. ובכל זאת שואלים מדוע היא מתויגת כ"סוטה", עוד טרם התבצעה הבדיקה? זאת בשל ההגעה לסיטואציה עצמה שכבר טמון בה פגם.
רובן המכריע של הפרשיות הקשורות לכך בימינו, מתחילות במחוות קטנות, בלחשושים, בדיבורים קטנים ולכאורה לא משמעותיים, אבל חז"ל כבר אמרו "שאין אפוטרופוס לעריות" והמדרון חלקלק. לכן היא קרויה: סוטה, עוד טרם התקבלה הפרוגנוזה.
בכל אחד מאיתנו טמון הפוטנציאל של הסוטה - הגוף הגשמי ותשוקותיו שמאיימים על שלמות הנשמה והרוח. התורה נותנת לנו עצה: אם אתה האדם, איש או אישה, הגעת למצב, שבו הגוף חושד בנשמה או עומד לחבל בשלמות הנשמה הזדרז וגש אל הכהן- איש חכם, מומחה ומדריך רוחני, שיסייע לך. אתה לא יכול להיות המאבחן של עצמך, זה עדין. אצל החכם תוכל לשמוע את האמת, להפנים וליצור שוב את האיזון בין הגוף לבין הנשמה, לעבר השלמות הנכספת.
וזהו הקשר בין כל חלקי הפרשה: הצרוע, הזב, הטמא, הסוטה והנזיר- כל אלה מפירי איזון ומעוררים אותנו לאותה תזכורת: שתמיד קיים סיכון שהאדם ליפול לתוך היצר הבהמי וכדי לחזור לאיזון שבקדושה צריכים לעבוד ולברר היטב. בחלק הראשון בפרשתנו מדובר על התשובה; זהו התהליך שבו האדם מכיר בחטאו, בבהמיותו, בנפילה שלו למחוזות התאווה והגשמיות. הוא מתוודה ומתחרט על כך ומגיע אל נקודת האיזון שבה הוא מקבל על עצמו שלא יחטא שוב. אם זה כן וישר ובא מעומק הגוף והנשמה אז הקב"ה סולח ומוחל ומכיל את האדם ומקבל אותו שוב כבנו, ובמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה