הרב אורי זוהר
הרב אורי זוהרצילום: Oren Ben Hakoon/Flash90

ביום חמישי לפני כשבוע, התעתד לצעוד אחרי הצהריים בירושלים עיר הקודש, מצעד שהקשר בינו ובין ירושלים מקרי לחלוטין.

והמצעד הזה, שמסב לי צער גדול בכל מקום בו הוא מתקיים, גרם לי צער רב יותר כאשר נודע לי על קיומו בעיר הבירה הנצחית שלנו. ומה צורם יותר, ערב חג מתן תורה, ממצעד שכותרתו היא מידה ההפוכה למידה שעל ידה קונים את התורה.

הלא על התורה נאמר "לא בשמים היא", ודרשו חכמים: "לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים" (עירובין נה, א). וכדברי רב יוסף; "לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני" (סוטה ה, א). וכל זה מבלי להזכיר את הפגיעה בקדושתה של העיר וקדושתה של ארץ ישראל, שיש במצעד שכזה.

אז הסתובבתי באותו יום חמישי חסר מנוחה. מצד אחד, איך אפשר לעבור לסדר היום, ומצד שני – מה אפשר לעשות שיוכל לחולל שינוי אמיתי שלא יוביל רק להחרפת המצב והחמרתו. עוד באותו הבוקר, נודע לי דבר הסתלקותו של הרב אורי זהר זצ"ל לבית עולמו אך באותו הזמן לא העליתי על דעתי שהקב"ה, כמו שרק הוא יודע לעשות, הקדים תרופה למכה (מגילה יג, א).

גדול הבמאים

שעות אחר הצהריים בירושלים. כמות השוטרים במצעד כפליים מכמות החיילים ששחררו אותה חמישים וחמש שנים קודם לכן. אך על פי הדיווחים, כמות המשתתפים במצעד דלילה ביותר. עיניי עם ישראל וכלי התקשורת נשואות למקום אחר, לא הרחק משם, בשכונת רוממה הירושלמית. אל הלוויית הרב אורי זהר זצ"ל, המתקיימת ממש במקביל לאותה צעדה.

גדול במאי ישראל בעבר ומגדולי מזכי הרבים בדורנו, זוכה לבימוי מיוחד לרגל הלווייתו מבמאי הבמאים. כאילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לר' אורי ולחש לאוזנו: "בוא ונזכיר לעם ישראל יחד, דווקא ברגעים האלה, מיהו ומה יכול אדם לעשות עם החיים שניתנו לו במתנה".

האזנתי לחלקים מתוך ההלוויה מאוחר יותר בלילה, וקשה היה שלא להתפעם ולהתרגש מהאיש הפלאי הזה, שממש כמו רבי עקיבא, בכוח רצון אדיר, החל לצעוד את צעדיו הראשונים בעולם התורה, לאחר ארבעים שנה בהן היה עם הארץ גמור. מי שאופיו ודמותו היו מנוגדים במאה שמונים מעלות לדמות הרב הצדיק שהפך להיות.

ולא, הוא לא עשה את זה בימים בהם כל סלב וסלבית דילגו בחינניות בין העולמות ופיזזו על במות אירועי 'צמאה'. הרב אורי עזב בשיא הצלחתו את הבוהמה התרבותית אליה השתייך, ובחר בדרך חתחתים לא פשוטה. אבל בדרך הזאת הוא צעד מתוך אהבה גדולה, או נכון יותר להגדיר, מתוך תשוקה אדירה. תשוקה לאמת. תשוקה לתורה. תשוקה להקב"ה.

ללמוד את העיקרון

כאשר בנו הרב שלום הספיד אותו אמר: "אני לא יכול לעשות אפילו חצי ממה שהוא עשה, לא בתורה, לא בעבודת השם, לא בגמילות חסדים. אני רק יכול ללמוד את העיקרון". ואז סיפר משהו שהכה בי בתדהמה: "היה לו קשה לדבר בשקט. התווכחנו, ובמשפחה שמתווכחים ומדברים הרבה מתלהטים הרוחות וצועקים. ואמא שתהיה בריאה אומרת לאבא 'אל תצעק'. הוא ענה לה 'גם הם צועקים, למה להם את לא אומרת?'.

היא אמרה: 'הם לא משלמים 500 שקל כל פעם שהם צועקים'. 'זאת אומרת אדם שכל החיים, עשרות שנים, ממתי שאני זוכר אותו, עבד על עצמו. ואמא שתהיה בריאה, תמיד מזכירה לו לדבר בשקט. כל החיים לדבר בשקט, לדבר בשקט, לדבר בשקט. ואם זה לא עוזר, 500 שקל קנס כל פעם שהוא מרים את הקול. 500 שקל קנס לצדקה כל פעם שהוא מדבר בקול רם".

מבחינתי, זהו לא עוד סיפור על בעל תשובה. זהו סיפור על בעל תשוקה. רק מי שהתשוקה שלו לתיקון המידות איננה עוד עניין שכדאי להתחזק בו, בעזרת ה', אלא העניין הכי חשוב בחיים, יקנוס את עצמו בסכום כזה בכל פעם שיפול ויכעס.

במקום שבעלי תשוקה עומדים

הרמב"ם כתב בסוף הלכות תשובה את אחד המשפטים המדהימים ביותר בעיניי בתורה כולה: "וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ".

כל הסיפורים על ר' אורי זצ"ל, מעידים שכך היתה עבודת ה' שלו. לא עבודת בעל תשובה אלא עבודת בעל תשוקה. וכך סיפר באחד הראיונות שערך לפני כמה שנים כשתיאר את תחילת תהליך התשובה שלו ומה ביקש מהקב"ה באותם ימים: "אם תיתן לי לחזור (בתשובה) ואני אסבול, אני לא מוכן. אני נהנתן. אני רוצה ליהנות מהחיים. תן לי את התענוגות של חוף שרתון בגמרא...". "פתאום התחלתי להרגיש טעם בתורה. זה היה הנס. אני למדתי באוניברסיטה, הייתי קורא ספרים... אין כמו התורה. זה פוצץ אותי. איזו חכמה. ישבתי ממש בתשוקה. באמת בתשוקה...".

ואולי, כך נדמה לי, יש בסמליות הזאת, של קיום ההלוויה של ר' אורי, במקביל למצעד, עוד לימוד גדול לדור שלנו. מה בעצם מבקשים המצעדים הללו לעשות? להתהדר באפשרות לממש את התשוקה האנושית בכל דרך אפשרית. בלי גבולות. והנה, עומד לו יהודי שטעם מעולם התשוקה חסר הגבולות הזה וכמו מכריז לעין כל בגאווה יהודית: 'יש תשוקה גדולה יותר לאין ערוך, ובלעדיה, החיים האלה לא שווים באמת. ועל כך נאמר: 'במקום שבעלי תשוקה עומדים, בעלי תשובה אינם עומדים...'