1.אף שבימים אלה מלאו כבר 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, בט"ו בסיוון תשמ"ב, עדיין נמשכת המחלוקת סביב חיוניותה לשלום הגליל, סביב מטרותיה האמיתיות (למשל, היוזמה להשלטת נשיא נוצרי פרו ישראלי בלבנון) ובמיוחד סביב השאלה, האם ראש הממשלה מנחם בגין, שאישר את המבצע שרקחו שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפול, ידע או לא ידע שהקרבות יובילו את צה"ל עד לצפונה ולמזרחה של הבירה ביירות.
האם המלחמה הזו, שנתארכה 18 שנה, עד לצאתם של אחרוני חיילי צה"ל ב-24 במאי 2000 מדרום לבנון אל קו הגבול הבינלאומי, זכתה מראש לעידודו של ראש הממשלה בגין, או שמא הוא רק נגרר אחר המהלכים מפני שנפל קרבן למניפולציות שבישלו מאחורי גבו הצמד שרון-רפול.
במלים אחרות: האם מלחמת לבנון הראשונה היתה 'מלחמת שולל' (כפי שכינו אותה זאב שיף ואהוד יערי בספרם הנושא שם זה), שכפו 'הביטחוניסטים' על בגין, תוך ניצול חולשותיו הפיזית והמנטלית, או שמא היה זה בגין עצמו שניהל בחשאי את המערכה תוך הטלת מתוחכמת של האחריות למערכה על 'הביטחוניסטים'?
בגין עצמו העדיף להציג עצמו כמי שאינו מודע למהלכים אלא בדיעבד. בתשובה לשאלה אם הוא מודע או לא, אמר בזחיחות, אבל מין מסתם התכוון לכל מילה: "לפעמים לפני ולפעמים אחרי".
2. בימים אלה התפרסם ספרו של החוקר ד"ר יגאל קיפניס: '1982, לבנון הדרך למלחמה', ובו נטען בתוקף, בהסתמך על מחקר שנמשך 9 שנים, כי ראש הממשלה דאז בגין היה מודע מראש לכל המהלכים הצבאיים שניהל שרון בשטח, להשגת יעדיה של תכנית אורנים הגדולה: סילוק מחבלי ערפאת כולל ערפאת עצמו מלבנון (מה שאכן הושג), ומינוי נשיא לבנוני פרו ישראלי ללבנון (מה שלא הושג, מפני שהנשיא החדש באשיר ג'ומאייל, נרצח רק 3 שבועות ויומיים אחר שנכנס לארמון בעבדה על חודם של כידוני צה"ל).
לטענת קיפניס, נוח היה לו לבגין להסתתר מאחורי גבו של שרון ולהציגו כמי שאחראי לכל מהלכי המלחמהנ. לטענתו, המלחמה בלבנון שירתה מאוד את האידיאולוגיה של בגין: השמדת התשתיות הצבאיות של אש"ף כדי להרחיק את האיום על הצפון ועל מוסדות יהודיים בחו"ל, ריסוק התשתית המדינית האש"פית כולל חיסול ערפאת, מפני שאיימה על שליטת ישראל ביו"ש ודחפה למדינה פלשתינית אש"פית, ואגב כך גם הנהגת 'סדר חדש' בלבנון עם נשיא ידידותי שחותם עימנו על חוזה שלום, ומסלק את הנוכחות הסורית מארץ הארזים.
3. המלחמה החלה בתחושה שמדובר בטיול קיץ קליל לארץ הארזים, שיסתיים תוך ימים אחדים בהרחקת מחבלי הפתח', אשר איימו מדרום לבנון על יישובי הצפון הישראלי. בגין עצמו אף טילפן לאשתו ממרומי מצודת הבופור המתנשאת וחולשת על הגליל העליון, לאחר שנפגש שם עם הלוחמים שכבשו את המבצר הצלבני העתיק מידי המחבלים, ובישר לה שהבחורים חוזרים ארצה מחר-מחרתיים.
4. בתחילה המלחמה נראה היה שהכל הולך לפי הספר. השיעים קיבלו את הישראלים במטחי אורז. החיילים הישראליים נחשבו אורחים רצויים. שום התנכלויות לא היו. ממש גן עדן.
וישראל ניצלה את האהדה הזו להגביר אחיזתה בלבנון ולנהל את המדינה השכנה על פי תכנית אורנים גדול, להחלפת השלטון בביירות ולהמלכתו של 'הנוצרי הטוב', בשיר ג'ומאייל, על לבנון בתפקיד הנשיאה, ובתקווה שאיתו ניתן לנהל עסקים עד כדי הגעה להסכם שלום לבנוני-ישראלי.
החלום הישראלי הרטוב התגשם בימי הנשיא באשיר: הרמטכ"ל הישראלי רפול נחת בג'וניה שבלבנון והתקבל בכבוד מלכים ע"י הנשיא באשיר, בעוד דגלי מדינת ישראל מתנופפים בראש התרנים, וההימנון הישראלי מושמע לכבודו. באשיר גם ישב בקרלטון נהריה, לפגישה חשאית עם הישראלים, בראשות בגין, שרון ורפול. השלום עם לבנון נראה ממש מעבר לפינה.
אלא ששלטונו קצר הימים של הנשיא באשיר, שנמשך כאמור פחות מחודש, הוכיח שהבוץ הלבנוני הוא טובעני מנשוא. ארץ הארזים היפהפיה נחשפה במלוא כיעורה - אוכלת יושביה, מנהיגיה וכובשיה. המלחמה התפתחה לכדי עימותים קשים עם הסורים, שבסופו של דבר אמנם נדחקו מביירות ומכביש ביירות-דמשק, אך גרמו להשתהות ישראלית של 18 שנה בלבנון, בהן נפלו למעלה מ-1,400 לוחמים ואלפי פצועים בגוף ובנפש. הנוכחות הישראלית זירזה את איחוד אירגוני השיעים, בתמיכה אירנית, לייסוד ארגון החיזבאללה, המאיים עד היום מצפון. ולבסוף נאלצה ישראל, בשנת 2000, לברוח לקו הבינ"ל, מושפלת ועם הזנב בין הרגליים.
5. לא קל להכריע בשאלת השאלות, גם היום, 40 שנה לאחר מעשה, אם ראש הממשלה בגין עמד מאחורי המהלכים הצבאיים שניהל הצמד שרון ורפול, כולל כיבוש ישראלי ראשון של בירה ערבית, או שנתוודע אליהם בדיעבד. בימים אלה פירסם ארכיון צה"ל את פרוטוקול דיון הצמרת הדרמטי מיום הפלישה ללבנון, אך לא ניתן להסיק ממנו מה באמת עבר במוחו של בגין בעת ששרשראות הטנקים הישראלים הראשונים כבר רמסו אז את גדר הגבול ושעטו צפונה.
רמז מתחום הפיקנטריה, המבהיר כי בלשכת ראה"מ לא ידעו כנראה על מהלכי צה"ל בזמן אמת, חשף השבוע מי ששימש כתב רשות השידור בצפון באותן שנים, עמיתי וידידי מוטי עדן. הוא רדף ב'לנצ'יה' השכורה שלו אחר הכוחות בלבנון, והיה מן הראשונים שהגיעו לחניון הנגמ"שים הישראלים בחצר המשטרה מול ארמון בעבדה הנשיאותי בביירות.
עדן: "ביקשתי מחברי אריק, טכנאי קול ברדיו, כעת בשירות מילואים בחפ"ק האוגדונר, לחבר אותי דרך הרדיו-טלפון שלו לאולפן קול ישראל בירושלים, והעברתי דיווח קצר בקולי. סיימתי במילים: 'מוטי עדן, בעבדה, ביירות'".
מסתבר שבירושלים התקשו להאמין שצה"ל הגיע לארמון בעבדה. בכיר בלשכת ראה"מ פנה בזעם למנהל הרדיו גדעון לב ארי והתלונן על "הדיווח השקרי". לב ארי הנדהם הורה לעדן לשוב מיד לירושלים ולהגיש מכתב התפטרות על "הדיווח השקרי".
עדן: "יצאתי מחוץ לנגמ"ש ושאלתי שוב קצינים וחיילים לגבי מיקומנו... 'אתה רואה את הבניין הגדול ממול? זה ארמון הנשיאות, שכונת בעבדה, מזרח ביירות'...
"כעבור כמה שבועות אירחתי את לב ארי בביירות וסביבתה. הראיתי לו את המקומות שעליהם דיווחתי. 'הייתי בטוח', אמר לי, 'שלא טעית'. שאלתי: 'אז מדוע נתבקשתי להתפטר?'; לב ארי: 'כנראה שמישהו בלשכת ראה"מ לא הבין מה עושה כתב קול ישראל ליד ארמון הנשיאות הלבנוני'".
מסכם עדן: "או שלא הבין, אמרתי, או שלא ידע. עד היום לא פתרתי את התעלומה הזו".
6. מן הסתם יידרשו עוד 40 שנה לפיענוח החידה המסקרנת: ידע או לא ידע? אישר מראש או רק בדיעבד?