התחנה המרכזית בבאר שבע בליל הפיגוע
התחנה המרכזית בבאר שבע בליל הפיגוע צילום: מאיר אבן חיים, פלאש 90

שבע שנים אחרי הפיגוע בבאר שבע שבו נרצח חייל צה"ל ונהרג בשוגג אבטום זרהום, מבקש מקלט מאריתראה שנחשד כמחבל, בית המשפט העליון דחה את ערעור הפרקליטות וזיכה לוחם גולני וקצין שב"ס שהיכו את זרהום לאחר שסברו כי הוא המחבל.

הפיגוע התרחש באוקטובר 2015 בתחנה המרכזית בבאר שבע, מחבל רצח את החייל עומרי לוי הי"ד ועוברי אורח החלו לנוס לכל עבר, ביניהם אבטום זרהום ז"ל.

מחמת טעות טרגית, המנוח זוהה על ידי קצין הביטחון של התחנה כמחבל, והוא ואחרים ירו במנוח, אשר נפגע בפלג גופו העליון ונפל על הרצפה כשהוא מדמם. כשלוש דקות לאחר מכן, יעקב שמבה- חייל צה"ל בעת האירוע, בעט בחוזקה בזרהום בפלג גופו העליון, וכעבור כשתי דקות נוספות, רונן כהן- קצין שב"ס בעת האירוע, השליך ספסל על המנוח, ובעט בעוצמה בראשו.

כתב האישום ייחס לנאשמים ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע זיכה את הנאשמים מחמת ספק סביר, בקיומו של סייג הגנה עצמית מדומה. שני הנאשמים הנוספים באירוע, דוד מויאל ואביתר דמרי, הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של התעללות בחסר ישע.

בפרקליטות החליטו לערער לבית המשפט העליון וטענו כי מעשיהם של שמבה וכהן נעשו מתוך נקמה גרידא, ולא בשל תחושתה סכנה, וכי "מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לכך הינה שגויה".

שופטי העליון יוסף אלרון, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ, דחו את הערעור וזיכו את השניים. השופט אלרון קבע כי "עלינו לנהוג בזהירות רבה, עת שאנו נדרשים כעת, שנים לאחר המעשים, לבחון את פעולותיהם של המעורבים באירוע שכזה.

"אותם הימים בהם התרחש הפיגוע מושא הערעור, היו ימים מורכבים בהם פיגוע רדף פיגוע. הקשר זה יש להניח לנגד עינינו מקום בו אנו פונים לבחון האם עומד למשיבים סייג לאחריות פלילית בדמותה של הגנה עצמית מדומה".

לדברי אלרון, ההתרחשות במבנה התחנה המרכזית בזמן אמת עוררה פאניקה ובהלה רבה בקרב הנוכחים, והשניים סברו, כיתר הנוכחים, כי המנוח הוא אכן מחבל. "בחינת התנהלות המשיבים בכללותה מעלה מספר סממנים נוספים המצביעים לשיטתי על כך שלא תאוות נקם היא שהניעה אותם במעשיהם – המשיבים, שניהם, שהו מחוץ למבנה התחנה בעת תחילת הפיגוע.

"למרות שהם יכלו לנוס לכיוון השני, רצו לתוך התחנה. שמבה היה חמוש ולא עשה שימוש בנשקו, כך נהג גם כהן, במצב של חוסר ודאות מובהק ובידיים חשופות'', תיאר השופט אלרון בפסק הדין.

השופטת כנפי-שטייניץ כתבה כי ''אין חולק שבעת שבוצעו המעשים, סברו הכל כי מדובר במחבל. אין חולק שהמעשים נעשו בעיצומו של פיגוע טרור, ועוד בטרם ניתן היה לקבוע שהאירוע הסתיים. במוקד המחלוקת עמדה השאלה האם פעלו המשיבים מתוך הגנה עצמית מדומה, ובעיקרו של דבר, האם פעלו מתוך תחושה מוטעית כי נשקפת מן המנוח סכנה מוחשית ומיידית.

''המשיבים טענו כי ביצעו את המעשים מתוך תחושת סכנה ממשית, כפי שחשו אותה בעת האירוע. המדינה טענה כי מניעים אחרים עמדו ביסוד מעשיהם. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את מכלול הראיות, לרבות סרטון האבטחה, לפני ולפנים, ולאחר שהתרשם גם מעדויותיהם של המשיבים באופן בלתי אמצעי, הגיע למסקנה שהמשיבים הצליחו לעורר ספק סביר בדבר כנות טעותם ובאשר להתקיימותו של סייג ההגנה העצמית המדומה. במסקנה זו, ומן הטעמים שפורטו בחוות דעתו של חברי השופט אלרון, לא ראיתי להתערב'', כך שטייניץ.