אל הרוב הציוני הדומם

1. גם המועצה האזורית בה אני מתגורר החליטה להיכנס לעניינים, להיות IN, להצטרף לקידמה ולציין את 'חודש הגאווה'. אצו רצו אחשדרפניה ובעליצות רבה קישטו את בניין המועצה ואת השדרה המובילה אליו בדגלי תנועות הבטל"ה ובשלטי הזדהות עם ערכיהן.

אומנם מדובר במועצה אזורית די מנומנמת ובחבל ארץ רחוק רחוק מהשאון וההמולה של שפלת החוף, אבל אל מול החוצפה וגסות הרוח לצבוע את המועצה כולה בדגלים המכריזים שאין לנו חלק באלוקי ישראל, מאות מתושביה פנו בהודעות מחאה לראשיה שריה ויועציה.

2. מספר נערים צעירים, אמיצים ולא אדישים, הגרים באחד היישובים בתחומי המועצה, התגנבו באישון ליל, טיפסו גבוה גבוה, פיזית ורוחנית, תלשו את הדגלים החצופים והחליפו אותם בדגלי ישראל.

כמובן שלא עבר זמן מרובה והמשטרה הגיעה לטפל בעניין. 'תבין', אמר לי אחד שקצת בקיא בפעילות המשטרה, 'אם מישהו מכם היה מקבל מטח אבנים על רכבו מבדואים החיים באזור, או שכל שדותיו היו מוצתים באש על ידי ערבים, ככל הנראה המשטרה לא הייתה יכולה להגיע כל כך מהר. בכל זאת, הם מקבלים ביום ממוצע כשבע מאות פניות (!). אבל התעסקתם עם המגזר הלא נכון, וישנה פקודה מלמעלה לטפל בנושא ללא דיחוי וללא שיהוי'.

3. החגיגות העצובות של פתיחת 'חודש הגאווה' נמשכו במתחם המועצה, ולפני מספר ימים נערך בו כינוס לכלל התושבים בנושא – 'הקמת קהילה טהב"לית באזורנו'. החלטנו, אני וחבר, לשים פעמינו אל אותו הכינוס ולציין את מחאתנו על החֵרפּה, תוך כדי חלוקת חוברות השופכות קצת אור על החושך שבחיי הבטל"ה ('הומוסקסואליות – סקירת מידע' של חיים כהן). בעודנו פורקים את השולחן והחוברות מהרכב, אמר לי חברי בצחוק: 'לך תדע אם לא יביאו לנו ניידת משטרה', ואני גיחכתי וצעדתי לכיוון המועדון בו נערך הכינוס.

מה אומר ומה אספר... עוד לפני שהספקנו להניח חוברת אחת על שולחננו, הופיע משום מקום: קצין משטרה! 'מה מעשיכם', הוא דרש לדעת, 'זה לא חוקי אם לא תיאמתם', הוא קבע, 'טוב, אתם צודקים', הוא סיכם לפני שהלך, כשהבהרנו לו שלפי החוק אנחנו לא צריכים אישור מאף אחד כדי לעמוד ולחלק חוברות.

4. בכינוס, למורת רוחם של המארגנים, נכחו רק מעט יותר ממניין של משתתפים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, כמובן שראש המועצה עצמו לא יכול היה להיעדר. 'מי יראה אותם יוצאים ולא יצא', כך הוא למד מעם ישראל שראה את משה ואהרון יוצאים להקביל את פניו של יתרו ומיד הצטרף. כי זהו כלל ברזל: אם אתה איש ציבור, מאוד כדאי לך שלא להסתבך עם הקהילה הלא נכונה. גם אם זה אומר שאתה צריך להשפיל עצמך ולהגיע לכנס שכולו חרפה ויש בו פחות משתתפים מעובדי ארגון ותחזוקה.

אגב, השותפים בכינוס היו ממש ממש מופתעים מכך שהעזנו לבוא ולמחות. מה שלימד אותנו, עד כמה הייתה חשובה אותה מחאה מועטה. מה שעוד היה מפתיע לגלות, זה שכל מי שעבר באזור ולא היה קשור אל הכנס, התקרב אלינו, זרק לנו מילים טובות של עידוד, הביע את תמיכתו ואמר שהוא לגמרי איתנו.

5. בשיחה די מייאשת שהייתה לי השבוע עם תלמיד חכם העוסק רבות בסוגיית תנועות הבטל"ה, הוא אמר לי בצורה הכי ברורה: הפסדנו. פשוט כך. הארגונים הללו ניצחו והצליחו תוך עשרים שנה ליצור מציאות בה כל אמירה של ביקורת כלפי בעלי הסטיות, נתפסת כאכזריות של החזק אל מול החלש, והם הם המגנים על החלש מרדיפות וביזיונות. כמובן שאף אדם הגון לא רוצה לפגוע בחלשים, וכך יצא שאין פוצה פה ומצפצף על ההפיכה התרבותית המתחוללת אל מול עינינו.

6. לפני כמה שנים, בזמן בו השתוללה בחוץ אחת מסערות הדרת הנשים, פגשתי תלמיד חכם שעסק בהצלחה רבה בקירוב ובהפצת משנתו של הרב קוק גם לציבור חילוני. שאלתי אותו כיצד הוא מתמודד בימים כאלה עם מי ששואל אותו על הסוגייה הזאת, מה יש לו לומר ואיך הוא מתמודד עם חיצי הביקורת. הוא ענה לי בשנינות, שבזמן בו הכפריים מסתובבים בחוץ עם קלשונים ולפידים בוערים ורק מחפשים את מי לתקוף, הוא מעדיף לבלום את פיו ולהימנע מדיבורים שיסבכו אותו.

באותה שעה הערכתי אותו על הפיקחות, התלהבתי מההברקה ואימצתי לעצמי את התזה שלו. "חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם", הפנמתי. אלא שבינתיים עבר לו רגע וגם רגע נוסף ונראה שאנו רק נחבאים, מייחלים שיעבור זעם, מקווים שאולי בינתיים יבוא משיח ויעשה עבורנו את כל מה שמצופה מאתנו לעשות.

7. ישנה מחשבה, לעניות דעתי מחשבת פיגול – הנמצאת חוץ לזמנה וחוץ למקומה, כאילו עדיף לא לעורר יותר מידי רעש, ואם נצא למלחמה גלויה מידי בתנועות בעלי הסטיות, רק נעצים את קולם, נוסיף להם פרסום ונעשה עבורם פעולה חיובית של יחסי ציבור. עם המחשבה הנואלת הזו אנו מפסידים את הפרהסיה הציבורית של מדינת ישראל כבר למעלה מעשרים שנה. המחשבה הזו שיתקה ואיבנה אותנו, בו בזמן בו התנועות הללו יזמו, ניסחו, חוקקו וקידמו הכרה באורח חייהם. את המחשבה הזו חייבים להסיר מסדר היום.

8. בימים הללו, בהם כל הארץ דגלים דגלים, דלי אש"ף ודגלי תנועות בעלי הסטיות, ראוי לנו שנתעורר ונעמוד על נפשנו. נתעורר להבין שדגלם של האחרונים מסוכן לא פחות וכנראה הרבה יותר לעתידה של מדינתנו האהובה, וכפי שאל מול הדגל הראשון אין בנו שום בושה להילחם בצורה גלויה – בגוף וברוח, כך גם ראוי שיהיה אל מול הדגל השני.

יישר כוחם ויהי חלקי עמהם, עם כל המבינים שחובה עלינו להפסיק לשתוק, לתת ביטוי למחשבותינו ולצאת למאבק, אנשים כמו ראשי 'קרן בחירה' (שהייתי ממליץ להם להשתמש בסלוגן: 'למה לטרלל – אפשר לטפל!') והדומים להם; אנשים המבינים שאחרי שהוכחנו את עצמנו כציבור היודע למסור נפשו בקרבות אל מול הערבים, לגלות אומץ לב צבאי עד כדי מסירות של קפיצה על רימון, חובה עלינו להתאזר בגבורה, לגלות אומץ לב אזרחי, עד כדי מוכנות לשלם מחירים תדמיתיים.