הרב חיים לייטר
הרב חיים לייטרצילום:Tzvety Friedman

את השבת האחרונה ביליתי בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה ביום שישי ואין טיסות ישירות לארץ אחר הצהריים, לכן לא היתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה, כי ברוב הבריתות שלי בחו״ל אני שם רק ל-24 שעות. 

הברית עצמה הייתה נפלאה. בית הכנסת הוא בניין ענק עם כיפת זהב מעל ההיכל. כשאני עורך בריתות אני נוהג לשיר ניגונים במהלך הטקס והאקוסטיקה הייתה מעולה. הייתי יכול לשיר שם שעות. בנוסף למקום עצמו, כל הקהילה היהודית מצטרפת לשמחה. מחב״דניקים ועד חילונים– כולם היו שם. זה אחת מהסביבות שאני אוהב את התפקיד שלי. 

בנוסף לברית המילה, פגשתי אנשים מרתקים. ההורים של התינוק הם פליטים מאוקראינה שמתגוררים בבולגריה במהלך השבועות האחרונים. הקהילה בסופיה עזרה לערוך את האירוע והם הביאו אותי מהארץ. לא כל יום יש לי את הזכות לעבוד עם אנשים במצב כזה. 

בנוסף לקשר עם המשפחה, היו שם אנשים מכל העולם שהתפללו ביחד בשבת. היו כמה ישראלים, בולגרים, ואפילו איש עסקים מציריך. מדי פעם בשבת החלטנו איזו שפה נדבר על מנת שלכולם יהיה נוח. למרות שרוב הנוכחים לא היו תושבי ישראל, עדיין הם דיברו עברית ברמה גבוהה. כעולה יליד ארה"ב, הייתי בשוק. אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה אם בבית הכנסת שלי בילדותי היו מכריזים ״כולנו הולכים לדבר עברית עכשיו״. 

כמו רוב בתי הכנסת באירופה, גם בסופיה יש שמירה קפדנית. קיבלתי הוראה ממנהיג הקהילה לחכות בדלת האחורית של הבניין בשבת בבוקר והוא יפגוש אותי שם. הגעתי קצת מוקדם ובגלל שירד גשם חיכיתי בחוץ עם הכובע של המעיל על הראש. כאשר מנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר לי שאנשי הביטחון חשדו שמחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה הם לא היו כל כך מודאגים, כי בסופו של דבר הם שלחו את מנהיג הקהילה לפתוח לי את הדלת לבדו.

כל פעם שיצאתי מבית הכנסת השומרים היו מצביעים על ראשיהם. הם סימנו לי שאני ״מגולה״. יש שני מנהגים בסופיה – או שהגברים לובשים כיפה רק בבית הכנסת או שלובשים כיפה כל הזמן, ושמים כובע ביציאתם. כל פעם שהשומרים הצביעו על ראשיהם הייתי מהנהן ויוצא.

כל תושב בולגרי שראה שהשומרים מסמנים לי אמר לי שאני לא בסכנה בכלל. ״אולי יש אנשים ששונאים יהודים אבל הם לא יהרסו את חייהם בגלל זה״. אז, קיבלתי הרבה מבטים סקרנים אבל לא יותר מזה. במוצאי שבת סיפרתי על זה לאשתי והיא אמרה שמאד כדאי שאלבש כובע בנסיעות שלי.

הטיסה בחזרה שלי הייתה דרך טורקיה. מדינה שיהודים לא רצים לבקר בה במצב הנוכחי. בדרך לשדה התעופה חשבתי על השומרים ועל השיחה עם אשתי ומה אני אעשה בלי כובע. החלטתי לא לשנות את הסטטוס קוו שלי ולא פשטתי את הכיפה שלי. ואני כל כך שמח שעשיתי כך.

כאשר ניגשתי לביקורת הדרכונים קבלו את פניי עם ״שלום חביבי!״ השומרת מולי ואני שוחחנו כמה דקות והכל היה בעברית – והיא לא יהודיה. שאלתי, ״איפה למדת עברית?״ היא ענתה שיש לה חברים טובים בתל אביב והיא אוהבת את העם היהודי וארץ ישראל למרות שהיא אף פעם לא ביקרה בארץ. הפצרתי, "את חייבת לבקר.״ היא הבטיחה שיום אחד תבקר. 

הלכתי לשער שלי ובאותו זמן קבוצת כדורגל בולגרית הגיעה במקביל. היא הייתה קבוצה גדולה. היו שם 50 איש לפחות. פתאום שמעתי, ״מה נשמע אחי? ואני והשחקן פתחנו בשיחה. הוא אמר לי שלא רק שהוא הישראלי היחיד בקבוצתו אלא שהוא גם לא הצליח ליצור קשר עם הקהילה היהודית בסופיה. מיד נתתי לו את כל המספרים שהיו לי של הרבנים ומנהיגי הקהילה בבולגריה. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם. אחד האפריקנים התעצבן. הוא צעק על השומרים שזה מעשה גזעני והוא צדק. אבל השומרים לא ניסו להסתיר את מעשיהם והם בדקו אך ורק אותם. הצטערתי מאד לראות את זה. הלוואי שיכולתי לעשות משהו. 

באותו רגע הבנתי למה אני לא מכסה את הכיפה שלי וזה בדיוק בגלל הסיבות הנ״ל. אם הייתי מוריד את הכיפה שלי לא הייתי פוגש את כל האנשים הנפלאים האלו. בנוסף לזה, אפילו שיש סכנות בעולם, זה מרגיש כמו טעות לנטוש את האחים ואחיות האפריקאים שלנו. הם לא יכולים לפשוט את עורם וללבוש כובע כדי להסתיר את מה שמייחד אותם. גם אנחנו בעם היהודי מהווים חלק מ״האחר״ ואנחנו חייבים להפסיק להסתיר את עצמנו. מאוד עצוב להבין שאנחנו עדיין חיים בעולם בו קבוצות מסוימות צריכות לדאוג שיסומנו בצורה כזו, אבל המציאות תשתנה רק אם נפסיק להסתיר את מי שאנחנו.