כמו רבים, גם אני צפיתי בשבוע שעבר בהשתאות בסרטון בו רואים את מר אלעד צדיקוב מעיריית הרצליה נושא בפני חבריו בעירייה דברי אמת ישרים, פשוטים ונוקבים.
כמו רבים הזדעזעתי מהדרך בה מצליח מיעוט קולני ואגרסיבי, פעם אחרי פעם, לכפות את עמדת המיעוט שלו על הרוב באצטלה של חמלה על חלשים.
כמו רבים נדהמתי לראות שבמקום שדבריו יעוררו את חברי העירייה להתעשת, להתעורר ולפקוח את העיניים, 'זכינו' להתקיימות נבואת הזעם האפוקליפטית של הסופר הפורטוגזי ז'וז'ה סארמאגו, בסיפורו 'על העיוורון', המספר על מגיפה מסתורית ומדבקת הגורמת לעיוורון המועבר מאיש לרעהו על ידי הבטה. וכך, העיוורון המסתורי פושה בכולם. ובמקום שחברי העירייה יתייחסו לצדיקוב כלאותו ילד הקורא בראש חוצות: "המלך עירום", הם ממשיכים להריע למלך כאילו הוא לבוש במיטב מחלצותיו.
המציאות ההזויה הזאת גרמה לי להרהר בדברי רבי נחמן מברסלב, שבכמה מסיפוריו הידועים, כמו חזה את העתיד לבוא כשתיאר מצבים שונים של שיגעון. המפורסם בסיפורים אלה הוא המעשה מהאינדיק, על בן מלך שנפל לשיגעון וחשב שהוא תרנגול הודו, יורד מתחת לשולחן ומלקט פירורים ועצמות. והסוף ידוע ומוכר.
סיפור נוסף ולא פחות ידוע הוא מעשה מתבואת השיגעון, בו מתאר ר' נחמן דו שיח בין מלך למשנהו האהוב. המלך מספר לעוזרו שחזה בכוכבים וראה שכל מי שעתיד לאכול השנה מן התבואה שתגדל יאבד את שפיותו. והמלך מבקש ממשנהו עצה כיצד לנהוג, האם 'לשחק את המשחק', לאכול מהתבואה ולהשתגע עם כולם, שהרי אם יישארו שפויים הם יחשבו על ידי ההמון משוגעים, או לשמור לעצמם תבואה לא נגועה, ובכך להציל את עצמם. הסוף גם במקרה הזה ידוע, והמשנה למלך מציע לאכול אך בנוסף לכך לסמן סימון על המצח של שניהם שבשעה שיביטו זה בזה יזכרו שהם לא באמת משוגעים.
סר מרע משתולל
בגרסה נוספת שמובאת במסורת הברסלבית מובא סיום אחר (מובא בשיח שרפי קודש לר' אברהם ווייצהנדלר): "סיפר רבנו משל לעניין שצריך לעבוד את ה' יתברך במסירות נפש אף שנדמה לבני העולם כמשוגע. וכמו שאמרו רז"ל שמי שרוצה לסור מרע נראה כמשוגע".
ובסיומה של גרסה זאת אומר המלך: "וכי אם בני המדינה יהיו משוגעים שגם אנחנו נהיה משוגעים כמותם, ונעשה דבר שגעון כזה לאכול מהתבואה המשוגעת?! לא ולא! אנו נאגור מהתבואה הבריאה ונאכל אותה ואם נדמה כמשוגעים בעיני בני המדינה מה בכך, וכי בשביל כך נאכל תבואה משוגעת?". ללא ספק, גרסה יותר סולידית ושפויה של הסיפור.
נשוב לרגע אל המקור אליו מפנה הכותב בתחילת המעשה: "וכמו שאמרו רז"ל שמי שרוצה לסור מרע נראה כמשוגע". היכן אומרים זאת חז"ל? הדברים מובאים בגמרא במסכת סנהדרין (צז, ע"א) ומתבססים על הפסוק בספר ישעיהו המתאר תיאור די מדויק של המצב בו אנו נמצאים כיום: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נט, טו). על חלקו הראשון של הפסוק המתאר את היעדרה של האמת, מפרשים חכמים בגמרא התרסקות של האמת לעדרים עדרים, או בלשון זמננו: נרטיבים, נרטיבים.
את החלק השני, המהווה, כך נדמה לי, את צידו השני של מטבע היעדר האמת, מתארים חז"ל במילים: "כל מי שסר מרע משתולל על הבריות". מה כוונת הדברים? כך פירש רש"י את הפסוק בישעיהו: "מוחזק שוטה על הבריות". כלומר, בהפוך על הפוך, מי שסר מרע, דווקא מי שמנסה לחיות על פי ערכים, המחייבים לסור מן הרע ולבחור בטוב, נתפס כמשתולל, כלומר – משוגע. בקיצור, השפוי משוגע והמשוגע שפוי. מי משוגע? אני משוגע!
ובתוך מחזה האימים המקאברי הזה, בו ילדים בכיתה ב' מורשים לבחור את מינם בטענה שהם נשמה של בת בגוף של בן, אתה מנסה לעצור רגע, כמו בבדיחת משוגעים, ולשאול: 'מי כאן המשוגע'; מי שמנסה להתריע בפני הסכנה שאורבת לבית ספר שלם שילדיו יורעלו בתכנים מבלבלים ומזיקים, או מי שאוחז בתיאוריות פרוגרסיביות רדיקליות ששומטות את הקרקע מחתחת לרגליה של החברה האנושית ומאיימות על קיומה?
אז טוב לדעת לפחות שהנביא ישעיהו, חז"ל ורבי נחמן חזו בשיגעון שעתיד לשטוף את העולם והקדימו עבורנו תרופה למכה. אבל השאלה הגדולה היא, כדברי המשורר: 'מה אתה רוצה שנבין מזה'? מה פשר השיגעון הזה? ומה מוטל עלינו לעשות בתוך הטרלול הזה שהעולם נתון בו?
רצון הרצונות
נדמה לי שהסיפור הגדול של מה שמרחש בעולם כעת הוא שאנו נתונים בעיצומה של מסיבת טראנס כלל עולמית. הטראנס (=בתרגום לעברית – מֵעֵבֶר) כביטוי למעבר בין שלב לשלב, בין הגבולי לבלתי גבולי, מערער את כל תפיסות הקיום כפי הכרנו עד היום. הטראנס בתחום המגדרי אפוא הוא רק ביטוי לטראנס האמיתי והעמוק שעובר על העולם. המעבר אל עבר הטרנסצנדנטי. המֵעֵבֶר לכל מֵעֵבֶר.
תקופת המעבר הזאת בה האמת נעדרת ומתפוררת לעדרים ומי שמנסה לשמור על שפיותו נתפס כמשוגע, היא תקופה מאתגרת ולא פשוטה. אך כדברי רבי נחמן, בגרסה המוכרת יותר של מעשה מהתבואה המשגעת, יש בידינו עצה שמסייעת לנו לצלוח את התקופה הזאת ולשמור על שפיות ותקווה גם בעיצומו של השיגעון.
התשובה נמצאת בסימן שמסמנים המלך ומשנהו על המצח. מדוע דווקא על המצח? בספר הזוהר נאמר שהמצח הוא כינוי לרצון העליון, 'רצון הרצונות' (זוהר ח"ג קכט ע"א). הרצון העליון הוא הגרעין הפנימי של הנאמנות לאמת. הנקודה הארכימדית שמסייעת לנו להיחלץ מהטירוף הנרטיבי.
במידת מה ניתן לדמות את גרעין הרצון העמוק הזה לדברי בלעם בברכתו: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). בדידותו של ישראל איננה אלא ביטוי לקיומו הייחודי. קיום שדווקא ייחודו מאפשר לו לשמור על שפיות גם כאשר "כל העולם יהיה משוגע" כלשון ר' נחמן.
העיקר לא לשכוח שכל המצב הזה הוא תקופת מעבר, מסיבת טראנס כלל עולמית שאיננה אלא שלב מעבר אל השלב הבא של הקיום, המֵעֵבֶר האמיתי. היעדר הקודם להוויה. ובעיקר, עד אז, כפי שפעל אלעד צדיקוב וכל מי שהפגינו השבוע בהרצליה בעקבותיו, לא לאבד את נקודת האחיזה הטרנסצנדנטית הזאת ברצון הרצונות. לא לוותר על השפיות, "אף שנדמה לבני העולם כמשוגע".