בתוך אחת מקבוצות הווטסאפ (אחת יותר מדי...) בהן אני שותף, נכתבו השבוע דברים מעניינים שברצוני לשתף בחלק מהם.
הדברים נכתבו בעקבות ביקורת שהושמעה על איש ציבור מסוים, שלדברי אחד מחברי הקבוצה, לא מספיק רואה את התמונה הרחבה, המחייבת, לדבריו, צעדים אסטרטגיים יותר. כתגובה לדברי הביקורת הללו נכתבו שם מאחד החברים הדברים הבאים:
"יש שני סוגים של משני מציאות: אלו שנלחמים בכל החזיתות – ומפזרים אנרגיה – רואים את התמונה הגדולה אבל ההשפעה שלהם נחלקת על הרבה נושאים. ויש גיבורים מונוליטיים שמתאבדים על פתרון בעיה אחת תוך כדי התעלמות מהכול – ואלו באמת משנים היסטוריה והופכים גיבורים. אל תדרשו מגיבור מונוליטי לראות את התמונה הגדולה – זה תפקידם של ראשי ממשלות ולא של פעילים משוגעי ם לדבר". הטענה המושמעת כאן מזכירה את תיאורית "היד הנעלמה" המפורסמת של הכלכלן הסקוטי אדם סמית' בספרו 'עושר האומות':
"כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו..." אמנם סמית' עסק בעיקר בהיבט הכלכלי אך העקרון נכון גם למאבקים אידיאולוגיים בתחומים אחרים, וכפי שנראה מיד.
איש על העדה
בפרשת פנחס נאמרת למשה בשורת הנבו שלו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יד). משה רבנו, באצילותו ובמסירותו, לא קובל על הדברים ורק מבקש להביע את דאגתו לצאן מרעיתו, למנות מנהיג חדש: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה".
כינוי ייחודי זה המופיע עוד פעם אחת בלבד במקרא (במדבר טז, כב) התפרש על ידי רש"י כך: "למה נאמר? אמר לפניו ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". משה רבנו, המנהיג הדגול, יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא מבקש מנהיגות שתוכל לסבול כל אחד לפי דעתו. אין חכם כבעל ניסיון.
מקור דברי רש"י במדרש המובא בתחילת הפרשה העוסק בסוגיה הלכתית בדיני ברכות (תנחומא פנחס י): "אבל אם ראה אוכלוסין הרבה של בני אדם אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו..." בפירושו לגמרא (ברכות נח, א) הסביר רש"י את הדברים כך: "היודע מה שבלב כל אלה". מה משמעות הדברים?
חכם הרזים
בביאורו לברכת חכם הרזים (עולת ראיה א' עמ' שפח-שפט), האיר הרב קוק זצ"ל נקודה חשובה מאוד שיכולה לסייע לנו בהתייחסות למאבקים והמחלוקות שמאפיינים מערכות בחירות, וכך כתב: "כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם, יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד... בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם-כן על המראה החיצוני של הגוף..."
בני האדם שונים זה מזה. הרקע שבו גדלו והחינוך שעל ברכיו התחנכו מייצרים פערים והבדלים רבים בין אדם לאדם. כיצד ניתן לגשר על הפערים הללו? ממשיך הרב: "ומכל מקום דווקא על ידי השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין עולם בתעודתו (=הייעוד, התכלית) הראויה לו..." העולם נבנה מאנשים שונים ומגוונים.
לדברי הרב, זהו הרז הגדול שעליו אנו אומרים את ברכת חכם הרזים: "עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד". רז ופלא הוא כיצד מתוך כל ההבדלים הללו, הדעות שמושכות לצדדים שונים כל כך, ולעתים גם מנוגדים, נבנית החברה ומתקדמת. אבל הרז גדול עוד יותר. ממשיך הרב: "ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל". באופן פרדוקסלי, דווקא המשיכה בכל הכוח של כל אחד לצד שלו, מתוך שיקול פרטי צר כביכול, בהתעלמות מהמטרה הגדולה המשותפת, בונה את המערכת הכללית.
ומכאן למסקנתו המרתקת: "על כן שם ה' יתברך בטבע, שכל יחיד שבבני אדם אינו מתייחס אל העולם כי אם על פי פרטיותו ומתגדר בה, ובזה הוא משלים את הראוי לו..." ולפעמים זה אפילו עולה על גדותיו וגולש: "ולפעמים הוא רואה את רצונותיו של חברו כאילו הם מיותרים בעולם..." מכירים מצבים כאלה? אם לא, בקרוב ככל הנראה תכירו... אבל כל זה כדי למנוע את המצב בו בגלל איבוד הייחוד האישי "היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו". מותר וצריך לחלוק, מותר וצריך להיאבק על האמת שלנו. וכל זה בתנאי שניזכר, אפילו לרגע, בחכם הרזים העומד מאחורי הפוליטיקה הישראלית.