מנחם רהט
מנחם רהט צילום: באדיבות המצולם

1. כמעט אלפיים שנה, ליתר דיוק: 1,952 שנה מאז החורבן בשנת 70 לספירה, מבכים בתשעה באב אבלי ציון, בכל תפוצותיהם על פני הגלובוס, את חורבן ירושלים והמקדש, את חורבן האומה ואת גלותה שהתארכה כנצח שאין לו סוף. אבל דומה שעוצמת האבל הולכת ופוחתת. מִתְרגלים, לא עלינו; רחמנא ליצלן.

אין כל דרך להשוואה אמיתית של אבלם של יהודי הארץ הזו שראו בשנת 70 במו עיניהם ממש, את החורבן הגדול, את שריפת בית הבחירה, משכנו הסמלי של מי ששיכן שמו שם, לאבלם של יהודי הדורות הבאים. ובפרט קשה האבל 1,952 שנה אחרי, כשנדמה ש'הכל בסדר': עם ישראל חזר לארצו ומנהל בה ביד רמה ובנסי נסים את המדינה היהודית הראשונה מאז מרד בר כוכבא, שמשיגה בסיעתא דשמיא הישגים אדירים כמעט בכל המישורים.

2. בעיירה אופקים שבדרום, התגורר עם משפחתו העניפה (12 ילדים) רב ודרשן יליד ארה"ב שעשה עליה ונחשב לתלמיד חכם עצום. זהו הרב שמשון פינקוס, שנהג להשמיע דרשות בפני בני קהילתו וציבור אוהביו. באחת מהן, ערב תשעה באב, ניסה לפתור את השאלה, מדוע תשעה באב נראה כפי שהוא נראה, מבלי שאפילו אותם יהודים המתענים בו ומקפידים על כל החומרות מדרבנן לגבי האבל על החורבן, אינם חשים באמת את צער החורבן: "באמת מה הטעם? הן בפסח, שבועות וסוכות, עדיין ניכרת אצלנו שייכות כלשהי. מדוע, אפוא, דווקא תשעה באב ׳יבש' כל כך?!

"התשובה היא: פעמים כשמבקשים מבחורי ישיבה להגיע לחתונה של בחור מסכן וגלמוד ולשמחו, אין להם שום מניעה לעשות זאת. אדרבה, הם מגיעים ורוקדים בהתלהבות, עד שניתן לחשוב כי מדובר בחתונה של אחיהם, עצמם ובשרם... כי כדי לשמוח עם השני אין צורך להכירו או להיות מחותן שלו. גם אדם זר מסוגל להשתתף בשמחה.

"לעומת זאת, כשרחמנא ליצלן קורה אסון במשפחה שאינה מוכרת לציבור, ובהלוויה אין מי שישתתף, ומזמינים עשרה זרים ללוות את הנפטר ולהזיל דמעות עליו, גם אם יסכימו להשתתף, הם לא יוכלו בשום אופן לבכות על אדם שלא הכירו. צער ניתן להרגיש רק כלפי מי שמכירים וחשים שייכות כלפיו!

"בפסח, בשבועות, בסוכות ובשאר המועדים, כולם שמחים, מאחר ואין שום מניעה מלשמוח, גם כשלא מרגישים את הקשר עם השכינה הקדושה. אבל כשמגיע תשעה באב ואומרים ליהודי שעליו לבכות, הוא אינו תופס על מה: 'וכי הנני מחותן של השכינה הקדושה? וכי צרות הכלל-ישראל, נוגעות אלי כלל? הן לא מדובר בבנִי או אפילו בבן דודי שעל חורבנם הרוחני אני חש תחושת כאב וצער?!'".

3. ומסכם הרב שמשון פינקוס: "כאן מתגלה מצבו האמיתי של הלב שלנו. תשעה באב הנו ה'ראי' של החורבן, בו משתקפת צורתו הפנימית של לבנו. לכן ביום זה מסתובבים רבים באפס מעש, כי מאחר ואין אפשרות ללמוד כרגיל, ואת הצער על החורבן אינם חשים בפנימיותם, לא נותר להם מה לעשות במשך היום הארוך. העבודה המוטלת עלינו, אפוא, ביום זה היא להכניס בתוך ליבותינו את היחס, את הקשר והאיכפתיות כלפי הרבש"ע. רק כך נוכל לחוש בצער החורבן ולהתאבל כראוי עליו".

4. ומעניין לעניין: ערב תשעה באב אינו הזמן המתאים לעסוק בסוגיה דלהלן. ואף על פי כן, חובה לאומית ומוסרית ממדרגה ראשונה, לומר בפה מלא את הדברים החשובים הללו, מפני שאם לא ייאמרו עכשיו, יהיו בגדר 'דבר האבד'. מדובר בפריימריז למפלגת הליכוד, הגדולה והמשפיעה במפלגות, שיתקיימו בשבוע הבא, מיד לאחר תענית תשעה באב.

בבחירות הללו יתמודד בין היתר האיש שעל שמו רשומה מניית בכורה קודרת, מניה שהיא חרפה נוראה ובלתי נסלחת, בייזום האירוע המבעית ששמו ההתנתקות. זהו גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה בעת הגירוש אריאל שרון.

אין לך אבסורד גדול מזה: גלעד שרון, האיש שהיה מבכירי רוקמי יוזמת הגירוש שהתבשלה ב'פורום החווה', ושיוזמת ההתנתקות נהנתה מתמיכתו הנלהבת ועידודו, אולי אפילו ל'אבהותו', מבקש לעצמו היום מושב בספסלי הליכוד בכנסת. היום כבר ברור שהגירוש המתועב של 10,000 מיישבי גוש קטיף וצפון השומרון, יהודים מסורים בלב ונפש לעמם ולארצם, מלח הארץ ממש, נועד אך ורק להציל את שרון האב, המאותרג, מסורגי הכלא - והכל במחיר של עוול מצמרר, חסר כפרה, שעלה לעיתים כדי חיי אדם, ותוך קיפוחן ביד ברזל שרירותית, דורסנית, של זכויותיהם הבסיסיות, האנושיות והיהודיות, של המתיישבים היקרים.

5. "חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב", אומרת המשנה. לימים, בעוונותינו, ניתוספו פורענויות ביום קודר זה: גירוש יהודי אנגליה (1290), גירוש יהודי צרפת (ב-1182 וב-1306), וגירוש יהודי ספרד (1490). לרשימה עגומה זו נוסף גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, שהחל ב-ט' באב 2005, בידי שרון ה-1.

עכשיו מבקש שרון ה-2, ודווקא באורח סמלי בשבוע שחל בו ט' באב, את אמון מִתְפקדי הליכוד כדי להיכנס על גבם לכנסת. שרון ג'וניור מעולם לא התנצל ולא חזר בו מתרומתו הנפשעת לגירוש הבלתי אנושי, אבל יש בו עדיין מספיק חוצפה כדי להשתחל לרשימת מפלגת הליכוד, ולהיות בתוכה צלם בהיכל.

אם יש במתפקדי הליכוד רגשות לאומיים אמיתיים, עליהם לדחות בשאט נפש את הנסיון המזכיר את פשע 'הרצחת וגם ירשת?'. מקומו של אדריכל ההתנתקות ברשימת מרצ, אולי ברע"ם או במשותפת; בוודאי לא במסגרת לאומית שחובתה המוסרית לא לשכוח ולא לסלוח, וכן להקיא מתוכה מי שפעל בניגוד מוחלט לרוחה ועקרונותיה.

(מובא באדיבות השבועון 'מצב הרוח')