לפני כשבוע חזרנו מביקור משפחתי בלונדון. במהלך הטיול ברחובות העיר, בכיכרות, בגינות הציבוריות ובמוזיאונים, הבחנתי בהבדל בולט בין האמנות האירופאית לזו העברית – הנוכחות הבולטת של פסלים וסוגים שונים של מייצגים המציגים דמויות אנושיות או מיתולוגיות.
כמעט בכל מקום ניתן להיתקל בפסלים כאלה. פסלים שבישראל נדיר מאוד למצוא. עניין של טעם, או שמא מדובר בעניין עמוק יותר? השבוע בכ"ח באב נציין חמישים שנים להסתלקותו של הרב דוד כהן, "הנזיר" הירושלמי, ונדמה לי שהגותו יכולה לשפוך אור על ההבדל התרבותי הזה.
ספרו הגדול של הרב הנזיר נקרא "קול הנבואה" ובו פרש והציג את שיטתו החדשנית להביט על שורשי המחשבה היהודית. לדבריו, דרך החשיבה היהודית, ובלשונו; "ההגיון העברי השמעי", היא של ההיקש מן הידוע אל הנעלם. גישה המכונה אנלוגית. יסודה של הגישה הוא ההקשבה אל מה שמעבר לנצפה, הקשבה הדורשת העמקה.
כבר בשחר ילדותו נתגלתה תכונת ההקשבה אליה ערג ושהתגבשה מאוחר יותר בהגותו. בגיל שלוש, כאשר נפגש לראשונה כבן כפר עם שאון העיר, תיאר את שמיעת קול צפירת הרכבת במילים הבאות: "ויהי לי לזיכרון לכל הימים, עת אשמע, קול הצפירה, של הרכבת, אותו קול, מלא געגועים עזים, בוקע באזני עד היום, ויהי לי ליסוד יצירת ההגיון העברי השמעי". היסוד הראשוני הזה, יופיע שוב, עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כשיפגוש כסטודנט באוניברסיטה את רבו הגדול, הרב קוק.
שערי השמים נפתחו
בנו של הרב הנזיר, הרב שאר ישוב הכהן, תיאר את הדברים כפי ששמע מפי אביו; "הקשר של אבא עם הרב נרקם משמיעת הניגון, כפי שאבא מתאר ביומנו כשנסע אל הרב בשוויצריה בשנת התרע"ה (כ"ט באב, ערב ראש חודש אלול). שם בבית המארח של הרב, ר' אברהם קמחי, הוא פגש אחר הצהריים את הרב ובנו הרב צבי יהודה ושוחחו על פילוסופיה יוונית. אבא לא התפעל כי כבר שמע את הדברים בעבר ממקורם. השיחה לא הרשימה אותו כל כך. הוא נשאר ללון בעיירה סט גאלן בבית משפחת קמחי. הוא כותב ביומן: "על משכבי לא שכב ליבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים".
הוא לן בקומת הקרקע. חדרו של הרב זצ"ל היה מעליו. והנה בלב הלילה כשהוא לא ישן, הוא שומע ניגון מופלא. התפילה המקדימה את פרשת העקידה מפי הרב נשמעה בניגון מיוחד. מה שארע הוא שלא המילים אלא הניגון של הרב, השפיעו על אבא. זה ממש כבש אותו. ואין זה מקרי, כי יסוד השקפת עולמו של אבא היה השמיעה הפנימית.
אבא אמר לי פעם שזה היה כאילו נפתחו שערי השמים ומלאכי השרת מזמרים. אבא גם הוסיף שזה היה לפני השואה, אבל את כל הכאב העמוק, כאב העקידה, הוא הרגיש כבר אז מתוך האזנה לניגונו המופלא של הרב. כשהאזין למה שהיה נשמע לו כניגון מלאכי השרת השרים, נקשר עם הרב והוא שלח מברק לחבריו בבאזל ובראשם חברו ד"ר מרדכי (מרכוס) כהן, בו כתב ש"יותר משפיללתי מצאתי, מצאתי לי רב".
ראיה או שמיעה
לפני חמישים ושתיים שנה, בכ"ח באב התש"ל (1970), בדיוק שנתיים טרם הסתלקותו, התקיים ערב השקה לספרו "קול הנבואה". בתוך אותו ערב, אמר בנו, הרב שאר ישוב, רעיון ששמע מאביו שנכח באירוע: "בתורת דברי-פתיחה, אסתפק בדבר, ששמעתי מפי אבי-מורי, בשיעור של מוצאי-שבת בפרשת השבוע, פרשת "ראה", שעניינה – עניינו של הספר הגדול, שלכבודו התכנסנו כאן היום.
אנו מצויים בפרשת הראיה והתאספנו כאן לכבודה של השמיעה, השמיעה הפנימית, השמיעה שבלב ושבמוח – "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג, ט) – וראו זה פלא, פרשת השבוע, פרשת "ראה" מתחילה "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו), - אבל הגדרתה של הברכה בברכת השמיעה "את הברכה אשר תשמעון".
יש שמיעה ויש שמיעה. ללמדנו בא הכתוב – תלמוד גדול – לומר לך, כי מפורשים הדברים, ודברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר.
במדרש רבה, דברים, פרשה ד' על פרשת השבוע, מובאים דברי רבי אליעזר שאמר: "מהו ראה אנכי' – ראה דברים שאמרתי לפניכם בסיני". סיני – זוהי תחילת השמיעה, שם נאמר: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, טו) וכן "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול".
עוד למדנו באותו מדרש: רבי לוי אומר: "אשר תשמעו את כל המצוה – מהו את כל המצוה הזאת? אמר רבי לוי: קריאת שמע (מדרש רבה דברים פרשה ד', פ"ד). ותוכנה של קריאת שמע הלוא הוא הפסוק הנשגב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שהוא עיקר התורה ויסוד האמונה ובו גנוז התוכן העמוק של הספר הגדול הזה. אם תרצו – זהו עניינו של הספר כולו".
ובחזרה לפסלים בלונדון. בשורשיה, התרבות האירופאית קשורה לראיה. כך תיאר זאת מורי ד"ר דניאל שליט: "הרב הנזיר אומר שהדרך האירופית היתה מאז ומעולם דרך של "ראייה"; ואולי מותר להבין בזה את הניסיון "לתפוס" את המציאות, להקיף אותה מכל צד. אכן המונחים ל"מושג" הם בגרמנית begriff, מלשון אחיזה, ובלטינית (וממנה בכל השפות האירופיות) conceptio – מלשון הכנסה פנימה (וזו גם המילה לעיבור, קליטת זרע). ואילו דרך ישראל לפי הרב הנזיר אינה התפיסה-ביד אלא ההקשבה – ואולי מותר להבין בזה ויתור על אחיזה ברורה, התבטלות עצמית, פתיחה מתמדת למה שמעבר לכל תפיסה".
פסליה של אירופה הם ביטוי לצד הוויזואלי, הסופי, שמאפיין אותה. תרבות היש הניתן לצפייה. ואילו תרבות ישראל הינה תרבות ההקשבה אל מה שמעבר לצפוי. גם המבט על הצפוי איננו אלא שלב מעבר אל הפנימי. אל הבלתי צפוי. תרבות ישראל הינה שמעית במהותה. העובדה שאיננו מורגלים בפסלים, פסלונים ותיאורים חזותיים למיניהם הינה הד להבדל העמוק הזה. גם הראיה שלנו איננה אלא מבוא ושער אל השמיעה. ההקשבה אל מה שמדבר אלינו מתוך מה שנראה. וזוהי גם מהות החיזיון הנבואי. לראות את הקולות.