לפילוסוף ג'ורג' סנטיינה (1863-1952) מייחסים את האמרה ש"מי ששוכח את העבר נידון לחזור עליו".
סנטיינה רצה למנוע חזרה על שגיאות העבר, אבל לא ציין שלפעמים דווקא רצוי לזכור את העבר ולחזור על דברים טובים שקרו, אמנם עם שינויים המוכתבים על ידי המצב בהווה.
הסיפור הזה יזכיר אחד מהם.
אנו חוזרים לימי הפיצולים הפוליטיים הראשונים בציונות הדתית. הם התחילו, כידוע, לפני העלאת אחוז החסימה והמשיכו כאילו לא קרה כלום לאחר מכן וחלק נטשו את המילה דתית (זוכרים את מימ"ד, מצ"ד,התחייה, מולדת ז"ל ועוד?), הפיצול הוריד את כוחה הפוליטי של המגזר כי אז, כמו היום, נכון שההסתברות להתרסקות מפלגה קטנה וחדשה ודאית יותר מהצלחתה, אבל גם מפלגת האם נפגעת.
בימים ההם כינו את רוב הח"כים של הציונות הדתית "מפא"יניקים עם כיפות" ואכן, בתחילתה, המפד"ל כללה את אנשי הקיבוץ הדתי, המושבים הוותיקים, היישוב העירוני הוותיק, ניצולי שואה ובוגרי מערכת החינוך הדתית ולזמן מה עולים חדשים בעלי רקע ואורח חיים דתי ומסורתי אשר הגיעו בשנים הראשונות של המדינה מארצות המזרח. (ראה מאמר סקירה שכתב יהודה בן מאיר ב2008) הח"כים ה"מפא"יניקים" האלו נלחמו כאריות בעד הצביון הדתי של המדינה ואפילו הפילו את ממשלת רבין על חילול שבת, אך פתאום נפל עליהם ניצחון מלחמת ששת הימים וחזון ההתיישבות ביהודה ושומרון.
הם וכמותם היו הרוב בציבור הדתי לאומי, השקיפו ממרום מקומות הישיבה שלהם בבית המחוקקים על איך הצעירים – בעצם הילדים שלהם - בונים את ארץ ישראל, אך לא קלטו את מה שהולך להתרחש (כמו שלפני כן לא הגיבו נכון לצרכיהם ועלית כוחם של המזרחים והצמיחו בכך את תמ"י ואף את ש"ס).
עברו מספר שנים וב1984 מפלגת מצ"ד-מורשה (היום היו מכנים אותה חרד"לית) התפצלה ממפלגת האם. למרות שה"קיצונים" האלו היו מיעוט, הם גזלו מנדטים, כוחה של המפלגה הדתית לאומית ירדה, וזבולון המר עבד קשה והצליח להחזיר את הפורשים.
התוצאה הייתה שמנכ"ל הקיבוץ הדתי אברהם שטרן ויו"ר המפד"ל זבולון המר (שניהם ז"ל), למרות הסתייגותם השקטה ממבצע ההתנחלויות, ישבו באותה סיעה מול מי שנחשב אז ממש קיצוניים, הרב חנן פורת ז"ל, הרב יצחק לוי והרב חיים דרוקמן (שניהם יבלח"א). הייתי שם כל שבוע כי לא הייתה אישה דתית לאומית בכנסת והוזמנתי מתוך תפקידי כיו"ר תנועת אמונה - ואני יכולה להעיד שאהבה גדולה לא נתגלתה שם. לפעמים חשתי שאני רואה את הסכינים באוויר. אבל היה הרבה משותף וזה עבד. הציבור הדתי ציוני יצא נשכר.
הייתי קשורה אידיאולוגית לאנשי מצ"ד, אבל היותי אמריקאית עם עבר בישיבה אוניברסיטה כנראה הפכה אותי לעב"ם בפני שני הצדדים. ואז, לפני יום בחירת הרשימה לכנסת במרכז המפד"ל (לא פריימריז אבל בכל זאת לא על פי דבריו של ראש המפלגה) התקשר אלי זבולון המר וביקש שאתקשר לאנשי המרכז לשכנע אותם לשים את שמו של חנן פורת ברשימה שלהם כדי "לדאוג שיהיה לו מקום גבוה ברשימה,"
"זבולון" הגבתי בתדהמה, "הרי אתה יודע שהוא רוצה את מקומך."
"לא משנה, לא חשוב" הוא ענה, "חנן מביא את הנוער."
אז זהו. הרוב הממלכתי, המיושב והמתון היה מוכן לקבל את המיעוט החרד"לי האקטיביסטי והקולני כדי למקסם את כוחה של המפלגה בהווה, וכן לדאוג לעתידה.
והנוער הזה שחנן הביא התבגר, והפך לרוב. יש המנסים לצבוע את כולו במברשת של קיצוניות ולקבוע שאי אפשר לשבת איתו באותה מפלגה. פתאום נעלם "הרצף" העובר ממסורתי לדתי לייט וממשיך לקיבוץ הדתי והלאה, עובר במי שמקפיד יותר בדברים כגון כיסוי ראש לנשים נשואות עד לציבור הישיבתי יותר הדוגל בהפרדה - כשמאפיין את כל הרצף נושאים כמו הזדהות לגבי חבלי ארץ ישראל ודאגה לזהות היהודית של המדינה. כולם מאמינים בשרות בצה"ל, רובם ככולם עובדים לפרנסתם, כולם מניפים את דגל המדינה וחוגגים את חגיה. פתאום סולדים ממי שמקפיד יותר במצוות, לומד יותר שעות תורה ומקריב להתיישבות - במקום להבין שכל אחד בוחר באורח חיים שלו על רצף המכיל את כולם.
נסתכל רגע במראה, ונודה שהנעל עברה לרגל השנייה, שהרוב עבר למי שהיה מיעוט כשהמר שידל אותו לחזור הביתה. האם הצאצאים הרעיוניים של המר ושטרן מסוגלים לקבל שהם כבר אינם הרוב אבל הרוב מחבק מכבד ורוצה להכיל אותם? שחייבים מפלגה גדולה מכל הגוונים, גם בלי אהבה? האם אפשר לדמיין שוב את מנכ"ל הקיבוץ הדתי ונציגים נוספים לאורך הרצף מפקדים אנשים, מתמודדים באותם פריימריס ויושבים מסביב לאותו שולחן של סיעה כמו שעשו חנן פורת ואברהם שטרן? נקווה שזה יקרה יום אחד, אבל אם היום הזה טרם הגיע. אל תצאו נגד הרוב!
(ואגב, אם שאלתם את עצמכם איך זבולון המר ידע שבמצ"ד רוצים להתחרות אתו על מקום היו"ר, אז מעשה שהיה כך היה. לאחר החזרתה של מפלגת מצ"ד, הוקמה קבוצה סודית שנקראה "ועדת השמונה", כולה אנשי מצ"ד לשעבר שנפגשו במקום מסתור לתכנן את צעדיהם, והם – מדובר באורי אליצור, חנן פורת ז"ל, צבי הנדל שיבל"א ועוד – הזמינו אותי להצטרף.
ישבנו אי שם בבניין אנונימי בלי שאף אחד ידע איפה אנחנו, והדיון סבב על דרכים להורדת המר. אני, גם אז אידיוטית פוליטית, אמרתי לתומי "בשביל מה? הוא החזיר אתכם והוא עושה עבודה טובה לציבור שלנו." הוחלט לחכות קצת לפני שיתחיל ניסיון ההדחה, ולמחרת קבלתי טלפון מזבולון המר שהודה לי על כך שהגנתי עליו. אני עד עכשיו לא יודעת אז זהות החפרפרת, אבל לפחות למדתי משהו על פוליטיקה...)
יוסף בורג, המנהיג האגדי השנון של המפד"ל מראשיתה (חי מ1909-1989 מתוכם היה כ40 שנה בכנסת) נהג לומר "מדבר סקר תרחק", אבל בטוחני שהוא לא דמיין שנהפוך למדינה חולת סקרים, מכורה לסקרים, וגם נופלת קרבן לסקרים. סכומי עתק נשפכים על מכונים שלא הוכיחו את עצמם בעבר ומשמשים מקור תכנים חסרי משמעות למגישי חדשות "וtalking heads" (ביטוי קולע באנגלית, התרגום "ראשים מדברים" פחות מוצלח) המתיימרים לפרש את הממצאים הנזילים.
מבט לבחירות האחרונות מראה איך המציאות נפרדת מהסקרים ושאי אפשר לסמוך עליהם בקבלת החלטות. בידוע שאנשים משקרים ומשנים את דעתם לקראת הבחירות, בידוע שהמדגמים לקויים וסטיית התקן חסרת חשיבות. לאחרונה קראתי אף שימוש במושג מתאם (קורלציה בלע"ז) בין מתמודד אחד לשני, ניתוח שכולו ספקולציה. עזבו. דיינו.
צריך להשתמש בשכל ישר. ניתוח מצב בציבור הימני (כולל ה"מתון") הדתי אינו מצריך סקרים.
בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר קבלו החלטה שקולה המבוססת על מניעת הסיכון שכרוך בריצה נפרדת, והתקשורת חגגה יחד עם להקת המסבירים ומגידי העתידות. אבל תכליס, הם עשו זאת כדי לא לסכן את המשך קידום האידיאולוגיה של ציבור בוחריהם, למרות שהדרך של כל אחד מהם להשגת מטרה זו ממש אינה זהה.
ואיילת שקד תתנהג בתבונה אם גם היא תקבל החלטה שקולה, כי לא צריך סקר לדעת שאין ארבעה מנדטים יציבים במה שנשאר מימינה והבית היהודי, אפילו בתוספת בוחרי הקיבוץ הדתי ורב אמסלם.
מבט מפוכח שיביא את שקד לדלג על הבחירות בנובמבר, ימנע חזרה אפשרית על כשלון הימין החדש, ואובדן קולות של כשניים-שלושה מנדטים שלא יסולח לה. זה ייתן זמן לכעס של חלק ממצביעי ימינה עליה על הישארותה בממשלה היוצאת לפוג. עתידה הפוליטי עוד לפניה, ובריצה כעת היא מסכנת את העתיד הזה. שלא נדבר על מפלגת נעם המזערית, שבהחלט הביאה נושאים חשובים לקדמת הבמה, החושבת שרק היא אפוטרופוס על זהות יהודית ולכן מקום 11 הריאלי אינו מספיק מכובד. הוחלט לזרוק עוד קולות לפח?
ההכרזה של הרוח הציונית ש"יש ציבור דתי ציוני שאינו רוצה להצביע לבן גביר או סמוטריץ" מיותרת. ממילא, מצביעים לרשימה שלמה ולא רק לעומדים בראשה. זה ניסיון לא מוצלח להצדיק הקמת מפלגה שעלולה לבזבז קולות, כשהתחרות על קולות הציבור הדתי ציוני גורמת לשקד, שלא כדרכה, לחבור למי שמדגיש את המפריד והמפצל במקום המאחד שיכול לאפשר לציבור הזה למקסם את כוחו.
דמויות שונות בוחשות בענייני המגזר, ביניהן מי שאינם בהכרח מנועים על ידי רצון להגדיל את כוחו של גוש הימין או לקדם את מאווייו, ביניהם פוליטיקאים המתייחסים למפלגה כאל אייטם בתפריט של מסעדה. בוחרים את מה שבא להם היום ועוברים למשהו אחר למחרת.
אלה כינו את מפלגת הציונות הדתית "מפלגת קיצון" (טוב, מפא"יניקים הם לא) כאילו זו עובדה שאינה זקוקה להוכחה. מישהו יודע מתי היא התנהגה כמפלגת קיצון ובאיזו מעשה ספציפי נתגלתה קיצוניות? אולי בעמידה בעקרונות המוצקים המשותפים לכמעט כל הצבור הדתי ציוני?
יש מי שכתבו שנשאר לנו רק להצביע לליכוד, אלא שגם שם מתמודדים קיצוניים, ונתניהו אמר לא מעט דברים שהוא היה מעדיף שישכחו. מול פוזלים למפלגת "המחנה הממלכתי" שבאנגלית מעזה לקרוא לעצמה national unity party נזכיר שגנץ אומר אותם עכשיו בריל טיים. ולגבי יאיר לפיד- אין צורך להזכיר את אוסף הפדיחות המילוליות והכתובות של ראש ממשלת המעבר, כי אנשים כבר עשו זאת יותר טוב ממני.
גם בצלאל סמוטריץ אמר מספר דברים שהובנו אחרת ממה שהוא מתכוון. זה ממש לא הissue. אולי באמת יותר חשוב לבדוק מעשיה של כל מפלגה ולקבל החלטה בעקבות זאת?
הרעיון והמציאות של 'ציונות דתית', כתב יהודה בן מאיר בזמנו, בדומה לתנועה הציונית, היא בעת ובעונה אחת תנועה רעיונית ומעשית וגם מפלגה פוליטית. אסור שהפוליטיקה הקטנה תתגבר על הרעיון והמעשה ותאבד אותה לדעת. כדאי לחזור, עם שינוי, לדוגמא שהיוו ה"מפ"יניקים עם כיפות".