בתוכניתו השבועית בגלי צה"ל תיאר יהורם גאון חתונה דתית-לאומית שבה השתתף בימים האחרונים: "נתמלאתי בזכותם בתקווה שלא אלמן ישראל, נר התמיד הזה בוער כאן ומחמם וייחמם את הלבבות תמיד''.
הזמר והיוצר סיפר: "השבוע הייתי בחתונה של חברים טובים, מגורשי, מנותקי, מסולקי, עקורי גוש קטיף שבמשך הזמן בנו בית חדש לתפארת והמשיכו הלאה כי כאלה הם, ממשיכים תמיד הלאה.
"אבל לא עליהם אני רוצה לדבר אלא על בני הנוער שלפני צבא שהיו שם בחתונה, בני נוער ששרו בלי הרף בקול גדול ובלי תקליטן עם מוסיקה מהדהדת למרחקים ומחרישת אוזניים, הם שרו בכל הקול שלהם, הם שרו בדביקות אמיתית שירי ירושלים, שירים של קשר וזיקה לארץ, לארץ ישראל, איזה מין נוער זה, הבטתי בהם מן הצד ונדמה היה לי שמול עיניי אנשים מייקום אחר שחיים את חייהם בארץ ויודעים בדיוק מה הם רוצים בזמן, בעיקר ובהכנעה גדולה מה רוצה הארץ מהם".
חתן פרס ישראל יהורם גאון שיבח את הנוער הדתי-לאומי ואמר כי ''לא יעלה על דעתם למשל להתאוות לדרכון זר או לחלום על ארצות רחוקות עם קוטג' מוזל, הם רוצים רק פה, בארץ ישראל, איפה שאבותיהם ונביאיהם חיו ומתו, והם ליוו בשיר, על ירושלים כמובן, את החתן לחופתו, ואחר כך עזרו להביא אליו אל החתן את הכלה בשירה ובריקוד, כשמנעים להם את המעמד כלי נגינה אחד שהפך ברבות השנים להמיה יהודית בוכייה, אותו קלרינט, כן הקלרינט, שהפך להיות יהודי, קלרינט שמנגן בתחילת המחזמר כנר על הגג, על הגג".
גאון התרגש: ''היה לי כל כך נפלא שם איתם, ואני יודע שהנוער הזה היפה שאין בו טיפה של ציניות הפך את השירות הקרבי המשמעותי שלו ואת הפיקוד בצה''ל לערך מרכזי בחייו, והוא נמצא בהמוניו ביחידות הלוחמות, בחטיבות החי''ר, בקורסי הפיקוד ולדאבון לב גם בבתי העלמין הצבאיים, נוער נפלא בלי מירכאות ממש כמו הם שאין להם מירכאות בשום נושא מהנושאים, הכל אצלם אמיתי וכן.
"בתקופת הגירוש מגוש קטיף נאלצו אבותיהם של השרים עכשיו בדביקות ושהיו אז בגילם, נאלצו למצוא את עצמם מצייתים לפקודות גירוש של עקירה והרס וליטול חלק בתהליך הנוגד את השקפת עולמם ואמונתם, הם נקרעו אז בין הנאמנות לארץ ישראל לערך ההתיישבות, לחברים, משפחותיהם, אל מול השאיפה למלא ולציית לפקודה של מפקד בצבא ישראל".
גאון לא רצה לעזוב את אולם השמחות: "ראיתי אותם שרים ושמחים ושמחתי איתם, מה שלא קורה לי בחתונות בהן אינני שומע את עצמי ובא לי לברוח, הפעם בא לי להישאר לשמוע, לראות, לספוג, ונתמלאתי בזכותם בתקווה שלא אלמן ישראל, נר התמיד הזה בוער כאן ומחמם וייחמם את הלבבות תמיד.
"ואז הגיע על כיסא גלגלים הרב של הציבור הזה ושל בני הנוער האלה, כולם, וכשכולם מביטים בו ביראת כבוד אמיתית כמעט עברו לדום כשהוסע על כיסא הגלגלים וכאילו פתחו בפניו את הים והוא נתכבד הרב בברכה אחרונה מבין שבע הברכות שבהזדמנויות דומות, בייקום אחר, התזמורת עם התופים 'בום בום' כבר נכנסת להלום, והוא בירך בשקט, קשה לו לדבר, ומי שלא ראה את הנוער הזה מאזין לא ראה מה זה כשמאזינים עם הנשמה.
"והוא אמר בברכה 'מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה; קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם; ואתה מבין בפעם הראשונה מה הפירוש ומה התחושה שאתה עד בחייך לנבואת נחמה שנכתבה לפני אלפי שנים ושאתה זוכה שהיא מתגשמת לעיניך.
"והנוער? מפנים, לא פוצה פה ומצפצף כי הרבי מדבר, כי הנוער הזה כן הנוער הזה נר התמיד, חלוצי ההווה, ממשיכי דגניה ומסדה ותל חי ורביבים. מעניין שהכלה לא החליפה שמלה אף פעם אחת, נותרה לאורך החתונה עם אותה שמלה, הייתם מאמינים?''.
''פתאום זהרה בי והאירה חדרי לב המילה ערכי, ערכי במובנה האמיתי והמלא, כן יש ערכיות אצלם, באמת, לא סתם, לא לשווא'', כך יהורם גאון.