זה הולך להיות מעט ארוך, מקווה שתחזיקו ראש עד הסוף.
אפתח בנימה אישית לכל המלעיזים, כולל חברי כנסת אינטרסנטים וערוצי תקשורת שמיהרו לספר בזעזוע על חוסר קבלת השונה, על חוסר ההכלה, על רמיסת זכויות ושפיכות דמים ובאותה נשימה היו כה צבועים ואטומים כלפי זכויותיהם של האחרים שאינם מחזיקים באותה דעה שלהם ובחרו להתעלם מאותם הורים שבחרו אורח חיים שונה משלהם, וכל זה מבלי להכיר את הסיפור על כל פרטיו.
אני לא רואה שום צורך להתעמת עם פוליטיקאי כזה או אחר על האמת לאורה אני הולכת שנים רבות או להוכיח לו את דאגתי האמיתית לבריאות נפשם של אזרחי ישראל, ככלל וילדים בפרט. אם באמת האמת מעניינת את מאן דהוא, אם באמת רוצה הוא להבין מהי אותה אמת, להכיל ולקבל ולא רק להוציא אייטם "חשוך" ו"הומופובי" על חשבון מגזר שלם, הפוסט הזה הוא גם בשבילם. לא מדובר בפוסט התנצלות ולא בפוסט שבא להילחם באף איש, אלא לדון במהות העניין.
זהו פוסט שבא להציג את דעתי באירוע בו מעורבים ילדים, לרבות ילדה (טרנסג'נדרית) בגבעת שמואל, ולהדגיש כי בשיח של זכויות, יש לזכור שישנם גם חובות ושאיננו חיים באי בודד.
אין כל ספק או מחלוקת שהאירוע, שאני מניחה שנתקלתם בו בימים האחרונים, הוא מורכב. אירוע שיש בו הרבה כאב וסבל, אירוע שיש בו רק נפגעים, וברובם ילדים רכים שלא עשו רע לאף אחד. נקודת המוצא שלי היא שאף גורם שמעורב בו לא התכוון בכוונת מכוון לפגוע במישהו.
לפני שאכנס לגופו של עניין (בזהירות וברגישות הנדרשת) אדגיש כי כואב לי על הצביעות של חלקים גדולים בתקשורת ובאלה החפצים לעשות הון מהמקרה, ובכך מוכנים לפגוע באחרים ולצבוע כחשוכים ואיומים את אותם 18 הורי התלמידים בכיתה שדרשו מענה; שביקשו לגונן על ילדיהם הרכים ועל נפשם, שכעסו על ההסתרה ועל נטילת הזכות שלהם להחליט מה לחשוף ומה לא לחשוף בפני ילדיהם הקטנים. הללו עושים להורים אלו ולילדיהם את מה שהם טוענים שנעשה לילדה ולאמה (שאינו נכון כלל ועיקר).
לאירוע המצער הזה פנים רבות וצריך להסתכל עליו מהיבטים שונים, וביניהם – כיצד פותרים את הסוגיה המורכבת ברמת הפרט והמקרה הקונקרטי ומאידך כיצד דואגים שמקרה זה לא ישנה.
נתחיל –
ביום 1.9.22 התקשרה אלי אמא לילדה בכיתה ג' בבית ספר המכונה ממלכתי דתי תורני בעיר מגוריי וסיפרה לי סיפור שקשה היה לי לבלוע. היא סיפרה שלפני כחודשיים, בתחילת החופש הגדול, התגלה להם, כבדרך אגב, שילד שלמד עם ילדתה בכיתה, מאז גן חובה, הוא למעשה ילדה. הדבר התגלה למספר מצומצם של הורים, שניסו בכל דרך אפשרית, למצוא פתרון להתמודדות עם מציאות מורכבת זו (ולא שהיה להם בשלב הזה פתרון מוצע) הכל בשקט ובדיסקרטיות, למען נפשותיהם של ילדי הכיתה כולה, כולל הילדה עצמה, שמאוד יקרה לליבם.
לצערם, זעקתם האילמת לא נשמעה ולא קיבלה מענה. הם לא הרימו ידיים וניסו שוב ושוב לקבל מענה. הם נפגשו עם אנשי מקצוע ורבנים והאמינו שהסיפור יסתיים בתוך המערכת בצורה דיסקרטית, עם כמה שפחות נזק לילדה וליתר ילדי הכיתה. משחלפו הימים ודבר לא התקדם, לא נתקבלה כל תשובה, וסוף החופש נראה באופק, הם דרשו פגישה ואכן התקיימה כזו עם הפיקוח. באותה פגישה, כך לדברי ההורים, הוצע להם לגלות לילדיהם את הדבר ולקבל טיפול פסיכולוגי.
רוב ההורים לא היו מעוניינים בכך. הללו לא רצו לחשוף את ילדיהם הקטנים למקרה כל כך מורכב, שעל פי יעוץ מקצועי שקיבלו, אינו תואם למוכנות הנפשית של הילדים. הם יצאו מהפגישה עם תחושה שלא באמת רואים אותם ואת ילדיהם, שלא לוקחים בחשבון את הפגיעה האפשרית בילדיהם ובילדי שאר הכיתה ובית הספר. פתרונות ממשיים לא ניתנו.
בסמוך לכך דבר המקרה זלג והתפשט והורי הכיתה כולה נכנסו לטלטלה מוחלטת. האם סיפרה לי שאין לה ולאחרים את הכלים המתאימים לתווך את האירוע לילדתה, ובכלל, היא לא מעוניינת לחשוף אותה לכך. היא צעירה מידי. מאז היוודע הדבר האם אינה ישנה בלילות וטרודה כל שעות היום איך היא מגינה על נפשה של ילדתה. כרגע היא אינה שולחת אותה לבית הספר וכך החליטו לעשות עוד מספר הורים.
לעומתם, הורים שכן החליטו לשלוח את ילדיהם ולתווך להם את האירוע, נתקלו בתגובות שהפחידו אותם; ביניהם ילד שהרגיש שאיבד חבר והתאבל עליו, ילד שהתחיל לשאול על כל דמות שהוא מכיר האם הוא בן או בת, ילד שהתחיל לצעוק בלילות ולהרטיב, ילד שרצה למות ועוד. למרות הקושי והכאב, ההורים חזרו והדגישו בפני ילדיהם הרכים לשמור על הילדה, לא להציק לה, לא לבזות אותה חלילה ולא להחרים אותה. הילדה, כך לדבריהם, מגיעה לבית הספר וממשיכה ללמוד בכיתה כבן לכל דבר.
מאז אני בתמונה, מאחורי הקלעים. פנו אלי הורים נוספים. הם כואבים וכועסים על המערכת, על ההסתרה, על רמיסת זכויותיהם וזכויות ילדיהם.
שוחחתי עם החמ"ד, עם גורמי מקצוע, רבים מהם הסכימו שהמערכת טעתה ולא פעלה כראוי, אבל לא הסכימו להיחשף וביקשו שהדברים יישארו מחוץ לפרוטוקול. "אנחנו רק פקידים" הם אמרו.
בשישי שעבר ההורים הרגישו שהגיעו מים עד נפש והקימו מחאה שקטה ליד בית הספר (בהחלט אפשר לחלוק על המיקום, אבל אי אפשר לחלוק על המצוקה הנוראית שבהם היו ועודם נמצאים ההורים, כשאין אף אחד, מבחינתם, שלוקח אחריות על האירוע) וקראו למשרד החינוך, לחמ"ד ולעירייה לספור גם אותם, לראות אותם, את ילדיהם, ולא להתעלם מהם. הם ביקשו לעבור בית ספר, יחד, כקבוצה. שלפחות יהיה לילדים האחד את השני. הם אבדו את האמון.
מיותר לציין שההורים לא הפגינו נגד הילדה ו/או אמה, אלא נגד המערכת שהסתירה ועד כה לא סיפקה להם ולילדיהם מענה מספק. אם הדבר כל כך ברור ושיגרתי, מדוע הסתירה זאת המערכת? ואם מדובר בחריג, אזי מדוע לא מגיעים להורים ולילדיהם כלים והדרכה, ובכלל – את בחירה האם לחשוף אותם לזה בגיל כה צעיר.
הלוואי והיה לנו מקל קסמים שהיה מתקן את הכל, אבל אין. ברור שמדובר באירוע מורכב ביותר, מדובר בדיני נפשות. יש לטפל באירוע הזה בכפפות של משי, באופן עדין ורגיש, תוך שימת לב לילדה ולכל יתר הילדים בכיתה.
יחד עם פתרון המקרה הספציפי יש ללמוד ממנו ולחשב מסלול מחדש, לבחון מה יש לעשות על מנת שמקרים כאלו לא ישנו. לא בחינוך הממלכתי ולא בממלכתי דתי. נפשם הרכה של ילדים בגיל כה צעיר לא יכולה להכיל דבר שכזה. אינני אומרת חלילה כי אין מקום לילדה זו ולשכמותה. בוודאי שיש, אבל יש ללוות אותה בטיפול פסיכולוגי רגשי, וכך את המערכת וליתן מענה מקצועי.
אני עצמי, אינני אשת מקצוע, לא אשת חינוך ולא פסיכיאטרית ו/או פסיכולוגית ואינני אף אשת הלכה, ועדיין – ברור לי כשמש שילדים בכיתה ג', ובוודאי בגן חובה ובגיל צעיר יותר, אינם צריכים להיות חשופים ולהתעסק עם זהות מינית/מגדרית. אצל מרביתם מדובר בעניין בינארי – בן זה בן ובת זו בת. בלבול זהויות גורם נזק עצום לחוסנם הרגשי והנפשי.
על פי אנשי מקצוע אתם דיברתי, מרבית הילדים שכן חשים חוסר התאמה בזהות המגדרית שלהם, יפתחו ברבות השנים (לרוב עד גיל 13) הזדהות מחודשת עם מינם הביולוגי. לדבריהם – "בספרות מצוין כי בכשני שליש מהמקרים יפתחו הילדים הללו בהמשך החיים משיכה הומוסקסואלית ורק כעשרה אחוזים יפתחו טרנסקסואליות גם בבגרות. לעומת זאת, עולם המחקר מראה כי אם תיעשה התערבות חיצונית ע"י המבוגרים הסובבים את הילדה והם יחליטו לפנות אל הילדה כאל זכר (לרבות פניית גוף ושינוי שם וקוד לבוש) – סיכויי ההזדהות עם מינם הביולוגי יונמכו מ-90% ל-2.5%...."
ובאשר ליתר ילדי הכיתה, אומרים אותם מומחים, הם עשויים לחוש תחושות מגוונות ביחס לגופם, אך עם גילוי המקרה, הדבר עלול להוביל אותם למסקנות שגויות ביחס לזהותם המגדרית, חלקם עלול לפתח הפרעות דומות של דיספוריה מגדרית, של אובדנות ו/או אנורקסיה, חלילה. אסור לזלזל בכך, ואי אפשר לומר שאין לאירוע השלכות גם על יתר ילדי הכיתה. אי אפשר להתעלם מטובתם ובריאותם של יתר הילדים ואי אפשר להתעלם מהוריהם, המבקשים לגונן על ילדיהם.
מי שהגיע עד כאן לבטח יסכים שיש לשמור ולהגן על הילדים כולם ושתפקיד זה מוטל על הוריהם, ואלה אכן מודאגים. הורים שאף אחד לא ספר.
אסיים בנקודה נוספת והיא מערכת החינוך הממלכתית דתית – שקיבלה מקום בתוך מערכת החינוך הכללית, תוך הבנה שבבסיסה עומדת תורת ישראל. מערכת שמחויבת לחנך את הבאים בשעריה ליראת שמיים ולחיי תורה ומצוות באהבה, מתוך אמונה עמוקה והשקפת עולם מגובשת ושקולה.
אנו מאמינים שהתורה שקיבלנו (בע"פ ובכתב) לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך, ויש בה מצוות, חוקים ומשפטים. את טעמי חלקם אנו מבינים וחלקם נשגב מבינתנו, אך את כולם עלינו לקיים. גם אם קשה לנו אתם כגון שילוח הקן, פרה אדומה, קורבנות ועוד. למה לקיים אם לא מבינים? ככה. מאוד פשוט. כי כך ציוונו אדון הבירה.
עכשיו, עם האקסיומה הזו קשה ליצור דיאלוג ביננו לבין האדם שאינו מאמין, שאינו מאמין בבורא עולם ו/או אינו מאמין בקיום המצוות. בוודאי שאי אפשר לקיים דיאלוג על אותם חוקים ומשפטים. האחד פועל מהשכל והשני מהרגש.
על מנת שנוכל לחיות יחד, כחברה אחת, עלינו לכבד האחד את השני ולאפשר גם לאנשים מאמינים בני מאמינים לחיות על פי המסורת שלהם. מסורת שקיימת אלפי שנים. זכותם של אנשים מאמינים לחנך את ילדיהם ולבקש שגם הם ימשיכו את המסורת הארוכה הזו. קיום מצוות וחוקים, גם אם לא מבינים את כולם.
כניסה של פלואידיות מגדרית לתוך מערכת החינוך הדתית פוגעת בעצמאותה, בזכות הבחירה של אנשים המאמינים כי "זכר ונקבה ברא אותם",וב-"לא יהיה כלי גבר על אשה", ופוגעת בהפרדה המגדרית שישנה במערכת. ואם ישנו יוצא מן הכלל, יש לטפל בו, בעדינות וברגישות מרבית, אבל לא להפוך ולבלבל את כל המערכת.
אפשר להמשיך ולכתוב רבות על הנושא, אבל אסיים פה. מתפללת לפתרון האירוע בצורה הטובה ביותר וקוראת למשרד החינוך ובפרט לחמ"ד לשבת על המדוכה, לחדד את הנהלים ולדאוג שמקרה כזה, שפגע בכיתה שלמה ואולי אף ליותר מכך, לא ישנה.