אבינועם אהלן. אנחנו לא מכירים. למיטב זכרוני מעולם לא נפגשנו או שוחחנו. ועדיין, אני מרגיש צורך לכתוב לך.
כבר חשבתי להניח לזה, אבל אז ראיתי שב"מגזר" לא מרפים, ובמקור ראשון השבת הקדישו לעניין שלך כתבה די גדולה.
זה קצת לא פייר שאני כותב לך, כי אתה קצין במדים ולא תוכל להגיב. אבל יש לי הרגשה שדי תזדהה עם מה שאכתוב.
אני מרשה לעצמי לכתוב לך כי נראה לי שלפני 4 שנים הייתי בסיטואציה די דומה לשלך. אלוף משנה מוערך שמבין שהקריירה הצבאית שלו הגיעה לסיומה, ומסביבו מתקיים מין "רחש בחש" עמום (או במקרה שלך ממש לא עמום...) שלא קודמת בגלל השיוך המגזרי שלך.
25 שנים הייתי טייס קרב בחיל האוויר. פיקדתי על שתי טייסות 16 F, על אחת מהן בלחימה במבצע צוק איתן. קודמתי לתפקיד אל"מ משמעותי בחיל האוויר ובעיני רוחי כבר התחלתי לפנטז על תפקידים בקצה הפירמידה של החיל. מאוד רציתי להתמנות למפקד בית הספר לטיסה (מקביל למפקד בה"ד 1 בעולם הירוק...). חשבתי שזה התפקיד שהכי מתאים לי, יביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים שלי ויסייע לי לצבור עוד הצלחה "בדרך למעלה".
אבל מסתבר שמפקד חיל האוויר חשב אחרת. הוא חשב שחבר טוב שלי, קולגה שצעדנו כתף אל כתף במספר הזדמנויות, מתאים ממני לתפקיד.
האם הייתי מבואס? ברור. אנחנו אנשים הישגים ותחרותיים ולא ממש אוהבים להפסיד. אבל כבר בשניה שהודיעו לי את תוצאות דיון האיוש, ציינתי לעצמי שמפקד החיל קיבל החלטה מעולה. ביני לביני, כשממש רציתי להיות כן עם עצמי, אפילו חשבתי שאם הייתי מפקד החיל, כנראה גם אני הייתי בוחר בחבר שלי.
הפירמידה הולכת ונהיית צרה. מטבע הדברים, יש כנראה רק אדם אחד שמשתחרר מצה"ל מבלי שחווה בדרך את האכזבה שהקריירה שלו נעצרה "טקט אחד" לפני מה שהוא קיווה (הרמטכ"ל...).
לאנשים האלה, "המאוכזבים" לכאורה, יש שתי דרכים להתבונן על המציאות. להיות גאה ושמח על מה שהיה ולהודות לקב"ה על הזכות לעשות את כל מה שזכינו לעשות. או להיות מריר ומבואס על מה שמאוד רצינו ולא הצלחנו.
אל"מ אבינועם, כאמור, איננו מכירים. אבל מכל מה שאני קורא ושומע עליך, יש לנו המון על מה להיות אסירי תודה כלפיך.
פיקדת על לוחמים בקרבות, פיקדת על גדוד צנחנים בלחימה בהצטיינות (צל"ש!), פיקדת על יחידה מובחרת והצעדת אותה להישגים ייחודיים, פיקדת על חטיבה ונבחרת להיות הדמות אליה דור מפקדי הפלוגות העתידי שלנו יישאו עיניים. בלי מילימטר של ציניות, כשאני חושב על כל מה שעשית עבורנו אני פשוט מתרגש.
יש לנו במגזר איזו מין נטיה כזו, שכשאני חושב עליה לעומק היא דווקא יושבת על יסודות חיוביים, לחשוב שאם מישהו "משלנו" לא קיבל תפקיד ש"מגיע לו", זה כנראה בגלל שיש איזה כוח נסתר שעוצר אותנו מלהגיע למקומות אליהם ברור שאנחנו ראויים...
אתה ואני יודעים שזה קשקוש. אתה ואני יודעים שהמחשבה הזו מקטינה את החברים המדהימים (והראויים!) שלנו שכן קיבלו את התפקידים וממשיכים להתקדם. אתה ואני יודעים שצה"ל עיוור לשיוך מגזרי. ובעיקר מה שאתה ואני יודעים שהקב"ה מנהל את עולמו ו"כל דעביד רחמנא לטב עביד".
לכשעצמי, כשמעת לעת יוצא לי להגיע לבית הספר לטיסה, אני בעיקר חש גאווה עצומה על חיל האוויר שלנו, מהולה בצביטה קטנטנה בלב על משהו שרציתי ולא קרה.
בטוח שתמצא את הדרך להמשיך לתרום לעם ישראל ולממש את יכולותיך גם מחוץ לצבא.
תודה ענקית ובהצלחה בהמשך.