אמת נקיה ממילים

אם הייתי צריך לבחור קטע אחד שישקף את השנה הפוליטית הלא פשוטה שעברה עלינו, הייתי בוחר בראיון שערך לא מזמן עיתונאי דתי לפוליטיקאי דתי אף הוא.

לאחר שהמראיין סיפר שקודם לכן התראיין אצלו איש ציבור אחר שהתחייב בפני המצלמות על עניין כלשהו, הזכיר המראיין למרואיינו: "כמו שהתחייבו לפני שנה", ואז המראיין פשוט לא הצליח לעצור את פרץ הצחוק שפרץ ממנו באופן ספונטאני לזמן ממושך...

זה היה ללא ספק אחד הקטעים המשעשעים ביותר שראיתי בשנה האחרונה, ושאין כמוהו כדי לשקף את המציאות הטראגית שהפוליטיקה המיטה עלינו, ובעיקר בשנה החולפת; הבטחה היא לא הבטחה. מילה היא לא מילה. הימין הוא השמאל החדש, השמאל הוא הימין הישן, 'ממלכתי' הוא למעשה שם קוד לאנטי דמוקרטי, ואפילו סרטונים מביכים בהם מראים שוב ושוב כיצד הבטחות מופרות קבל עם ועולם כבר לא מרגשים אף אחד. כזאת אינפלציה של מילים לא היתה פה כבר שנים. ואיך אמרו זקני הגשש: "אנחנו צחקנו – עד היום אנחנו בוכים..."

הנחמה היחידה שלי מכל המציאות ההזויה הזאת היא שגם היא חלק מסימני זמן הגאולה שמסרו בידינו חז"ל: "וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת...". (משנה סוטה פרק ט). בכל פעם אני מגלה מחדש כמה המשנה הזאת מדויקת ושהיא עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה. אז איך ראש השנה יכול לסייע לנו לנקות קצת את הראש?

נשמת חיים

האדם ניחן בכוח הדיבור: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וכתרגום אונקלוס – רוח ממללת, מדברת. וברש"י: "שנתוסף בו דעה ודיבור". יום ראשית השנה הוא היום בו נפח הבורא באדם לראשונה נשמת חיים באדם, ומאותו הרגע ניתנה לאדם האפשרות לבטא את אותה נשמת חיים שבו או חלילה להתרחק ממנה על ידי מילים ריקות ונבובות. מילים שבמקום לבטא את האמת מבקשות למצוא חן. וכפי שהיטיב לתאר זאת הרב משה שפירא זצ"ל באחת משיחותיו (מתוך שיעורי הרב משה שפירא זצ"ל, שיעורי ליל שישי מועדים ח"א עמ' שסב'-שסז'):

"הדיבור עטוף בשקר. כאשר אדם מדבר הוא אומר את מה שרוצים לשמוע. לא החיים מדברים, אלא הדיבור הוא מתוך החלטה שבאה מפני שנדמה לו שזה מה שצריך להגיד עכשיו ולא דבר אחר. הדברים הפסיקו להיות ביטוי של החיים עצמם... בחירת המילים נעשית עם חשבון שרובו ככולו שקר..."

ולעומת זאת – יש קול אחר, קול שבוקע ממקום שמגיע לפני כל גיבובי המילים. לפני הניסיון לשאת חן בעיני אחרים ולהשיג אינטרסים שונים. קול שזר לאוזן הרגילה בדיבורים תקשורתיים:

"יש ביטוי אחד שלא ניתן להעמיס עליו שום דבר. כאשר אדם לוקח את אותו "ויפח באפיו נשמת חיים" וממנו הוא משמיע קול, זה לא קול מתוכנן שאני משמיע, זהו קול היוצא מעצם הנשימה. זהו קול היוצא מצעם ה"ויפח באפיו נשמת חיים. זהו קול השופר וזהו הביטוי של הנשמת חיים. זהו הקול שהקב"ה נתן לנו וזהו הסוד של השופר. הרוח המללא כאן אומרת את החיים עצמם. הנשימה לא מלובשת בשקר. הנשימה היא החיים עצמם. את זה לא עטפנו בשום שקר".

מאחורי ים המילים שמסביב, הכתובות והמדוברות, שמרוב ניסיון למצוא חן איבדו את חן האותנטיות שלהן, מסתתרת אותה נשמת חיים גולמית. בלתי מעובדת, בלתי מאובדת, והיא אותה זעקה שבוקעת ויוצאת מקול השופר. זעקת הנשמה המבקיעה את מערכות השקר שנבנו בעמל ובכישרון רב של יועצים אסטרטגיים, פרשנים פוליטיים ומומחים מטעמם.

בלי מסכים בלי מסכות

בריאיון שנערך בעבר עם הזמר והיוצר "מוקי" על שירו "א-לוהים", שפורסם לפני כעשרים שנה, הסביר שהרצון לפגוש את אלוהים, עליו כתב בשיר, הוא למעשה הרצון להיות מסוגל להביט בפלא הבריאה המסתתר מבעד למציאות הנגלית לעינינו: "כל כך רוצה לפגוש אותך, אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך, רק אל תיתן לי לשכוח".

תקוות קול השופר נמצאת ביכולת הזאת שקיימת בנו תמיד, להקשיב ולהאזין מבעד למילים ומבעד למציאות הנגלית. מבעד לכל מה שהעמסנו על החיים. כי גם אם לא תמיד נעים לנו להודות בכך, המילים הריקות מושכות אותנו מאוד:

"אנו אוהבים לשמוע דיבורים של שקר, אנו צמודים אליהם. העתקנו את חיינו ממרכז האמת למערכת דיבורים שהיא כולה שקר... השופר מציל מטעות. לשמוע פעם אחת קול שופר זה מנער ומסלק את כל המסכים והמסכות של השקר שדבקו על כל מערכת הביטוי שלנו. קול אמיתי אחד מנער אחת ולתמיד את כל השקרים האלה... כששומעים קול שופר מפסיקים לטעות. הטעויות נמצאות במערכת השקרית של הדיבור. בחיים עצמם אין טעות..." (שיחות הרב משה שפירא זצ"ל, שם).

החיים עצמם הם החיים שמבעד למילים. החיים הא-לוהיים; החיים שאנו נושמים, נוגעים, מביטים ויודעים. חיי הראשית; "כשאני נושם, כשאני נוגע, פוקח עיניים מביט ויודע, שומע אמת נקיה ממילים, אני מכיר אותך, א-לוהים". שתהיה לנו בע"ה שנה טובה ומתוקה. שנת אמת נקיה ממילים.