הקב"ה נותן לעם ישראל כביכול את עצמו, ואף אנו נותנים לקב"ה את עצמנו. כמו בברית נישואין, בה כל אחד ואחת נותנים את חלקם. כך ראוי לנהוג גם בין אדם לחברו, מה רחום אף אתה רחום
בהנחת אבן הפינה לה זכינו בשבוע שעבר בבית שמש, הזכרתי שעל פי האקדמיה ללשון העברית ניתן לומר ראשת העיר וגם ראש העיר. אולי אפשר גם לומר ראשת השנה, או ראשית השנה... כאשר נסב בראש השנה החדשה, נאמר "יהי רצון מלפניך ה' שנהיה לראש ולא לזנב". אנו מלווים את האמירה בהגשת מאכלים המבוססים על ראש של דג או ראש של כבש. יש מי שאוכל, ויש מי שמסתפק בלהסתכל על ראש הדג או ראש הכבש כשאף הם מחזירים מבט... לא סימפטי במיוחד.
לפחות פעמיים בפרשת כי תבוא שקראנו השבת יש התייחסות למובן ראש או ראשית. נתחיל בשני. התורה אומרת שכאשר נקיים את המצוות, מובטחות לנו ברכות רבות. בין הברכות מופיעה הברכה: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה ".
רבותינו הראשונים, הרמב"ן ועוד עמדו על כפל המלים "לראש ולא לזנב", שהרי אם אתה ראש בוודאי שאינך זנב. מה משמעות כפל המילים? בספר בינה לעיתים מופיע פירוש יפה על כך. לדבריו, לא די לשאוף להיות לראש, עדיין נשאל לראש מה. האם בראשם של זנבות או בראשם של ראשים. על כך אנו מבקשים שנהיה ראש אבל לא ראש לזנב. אך לכאורה זה סותר את מה שלמדונו חכמינו במסכת אבות באומרם: "והוי זנב לאריות ואל תהיי ראש לשועלים" (אבות, פרק רביעי). אם כן, מהו פירושה שאומרים "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". אלא אנו אומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב".
כי ידוע שיש סדר של מטרת הבריאה, ויש סדר של תיקון הבריאה. ובסדר של תיקון הבריאה צריכים להשיג כלים של השפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב. הסדר הוא 'ללמוד וללמד'. ללמוד ורק אח"כ ללמד. הדיוט קופץ בראש... ע"כ הסדר הוא – הוי זנב לאריות, מלא עצמך בדברי חכמה. ואח"כ כשאתה זוכה לכלים עם יכולת השפעה, אז זוכה להיות ראש לאריות.
ראש השנה ולא ראשית השנה, שואל הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, מדוע אנו אומרים ראש ולא ראשית כמו שכתוב בביכורים: 'ראשית פרי אדמתך'. ותשובתו: כשם שיש ראש לגוף, והגוף פועל על פי מחשבות הראש לטוב ולמוטב, כך ראש השנה, אלו כל המחשבות שאדם מבקש לקבל על עצמו למשך כל השנה הבאה. מה ישפר ובמה ייטיב ללכת.
ואני הקטן, מרשה לעצמי לומר שיש חשיבות לראש ויש חשיבות לזנב, כשיודעים לחבר ביניהם. כסולם יעקב, המוצב מחד ארצה אך ראשו מגיע השמיימה. לא אשנה חלילה ממטבע שטבעו חז"ל, אך אחשוב על כך, שנהיה לראש המחובר לזנב, ללא התנשאות, תוך השפלת מבט לעבר הרגליים.
כל רפלקסולוג מתחיל יאמר לכם עד כמה יש קשר אמיץ בין כפות הרגליים לראש וכל שאר חלקי הגוף. מחד ישמחו השמים, אך גם תגל הארץ. כמו שכתוב בכריתת הברית שבפרשת ניצבים אותה נקרא השבת, הכל ניצבים: 'אתם ניצבים כולכם לפני ה' אלוקיכם, החל מראשיכם, אלה שזכו להיות לראש וכו' עד אחרון חוטב עציך ושואב מימך שבזנב'. שנהיה אפוא לראש הזוכר גם את הזנב, את העני, הגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך.
ראש השנה, יש בו חידוש כריתת הברית בינינו לבין בורא עולם. כריתת ברית –שואל הגר"א – הרי כריתה זה ניתוק ולא חיבור? כדי להתחבר צריך כל צד לכרות משהו מעצמו ולתתו לבעל בריתו. כששניים יושבים וכל אחד דואג רק לעצמו, לא שייך לדבר על ברית. הקב"ה נותן לעם ישראל כביכול את עצמו, ואף אנו נותנים לקב"ה את עצמנו. כמו בברית נישואין, בה כל אחד ואחת נותנים את חלקם. וכך ראוי לנהוג גם בין אדם לחברו. מה רחום אף אתה רחום.
גם בראשית פרשת כי-תבוא שקראנו השבת, מופיעה המילה 'ראשית'. 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ', או אז, על איש ישראל להביא ביכורים מראשית פרי אדמתך'. איש ישראל מצווה לקחת בטנא את הפירות שהבשילו ראשונים באדמתו, ולעלות אל המקום אשר יבחר ה' על מנת להודות, להכיר טובה, ולדעת שכל יבול השנה, בא מאת ה' ונגזר בראשיתה של השנה, בראש השנה.
מובא בשם האר"י הקדוש, שהבאת הביכורים הינה באה כמשקל נגד לכפיות הטובה שהייתה במאיסת ארץ-חמדה, ביכורים כנגד "וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". ימים בהם התבלבלו המרגלים בין ראש לרגל, בין ארץ ישראל הנקראת ראש, למצרים, באומרם, ניתנה ראש ונשובה מצרימה. ימים בהם הביאו המרגלים מפרי הארץ אך השתמשו בו כדי לומר: אמנם הפרי טוב אך לא נוכל להם, 'כי עז העם היושב בקרבה'. לעומת פרי הבאושים של המרגלים, הביכורים מבטאים את תודתנו וכמיהתנו לארץ חמדה, ואת הגיענו ליעד, לארץ זבת חלב ודבש, לירושת הארץ וישובה. כך גם לקראת ראש השנה, תוקעים אנו מדי בוקר בשופר, תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעות המזכירות לאיש ואישה, את הזכות שניתנה לעם ישראל - התשובה, היכולת לחזור בתשובה, להתחדש, וחותרים אנו ליעד, חוזרים בתשובה ומתקרבים לאבינו שבשמים.
אותה תקיעת השופר, לא רק מעוררת אותנו לתשובה, אלא מזכירה לנו עבר הווה ועתיד של עמנו. מזכירה היא את העבר, את הראשית, את קול שופר העבר, שופר קרני האיל הנאחז בסבך, את ניסיון עקידת יצחק, את מידת מסירות הנפש של ישראל שראשיתה באותה עקידת יצחק, והמשכה לאורך כל הדורות. את קול השופר ההולך וחזק שנשמע במעמד הר סיני, במעמד הברית של הקב"ה עם ישראל. ברית בה נתנה התורה המשמרת את עמנו בעבר ובהווה. וקול שופר העתיד, קול שופרו של משיח צדקנו. עבר, הווה ועתיד שבתקיעות השופר, חוברות ומזכירות לנו את עברנו בהם היו ימים של תרועה, היו ימים של תקיעה והיו ימים של שברים, כשאנו ב"ה מובטחים שנסיים בתקיעה גדולה, לא במובן של ימינו, אלא של חז"ל – שמיעת שופרו של משיח צדקנו, מבשר הגאולה.
שנזכה בראש השנה הזו הבא עלינו לטובה, שנכתב לחיים טובים, לפרנסה ולכלכלה, לבריאות איתנה, לחיות בהווה תוך זכירת הראשית, וקבלה לעתיד, שנהיה לראש מבלי לשכוח את הזנב, את החלש ומי שלא שפר עליו גורלו. שנה טובה.