"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל- חֲזַק וֶאֱמָץ! כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וד' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת".
בהקשר זה של העברת התורה מרב לתלמידו, היטב זכורה לי שיחתו של ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל ביג' באדר התשס'ב.
הרב העביר לנו - תלמידים במרכז הרב - שיחה אשר עיצבה את נקודת השקפתנו על המציאות. השיחה נערכה במסגרת יום הזכרון לרצי"ה, ובה הרב שפירא התייחס בין היתר לזיקה העמוקה בין הרב לתלמיד. זיקה אשר מעבר למילים, ומעבר למערכות הזמנים.
יסוד דבריו, היה כך-
נוסף למצוות תלמוד תורה ישנה מצווה נוספת, והיא מסירת התורה. בבחינת 'ולמדה את בנ"י, שימה בפיהם'.
מסירת התורה מתרחשת בבתי המדרשיות, מאז ימי אברהם אבינו אשר היה זקן ויושב בישיבה שהשכינה שרויה שם, דרך משה רבינו שקיבל תורה מסיני, ועד ימינו אלה ממש.
הרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה) מכנה את את מסירת התורה 'חכמה מפוארה', בהיותה מתחוללת כאשר נוצרת אחדות עדינה בין הרב לתלמידו.
מסורת התורה עצמה נתבארה בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, שם הוא טורח לערוך מספר פעמים רשימות של מוסרי ומקבלי התורה שבכל דור, ממשה רבינו ועד רב אשי ארבעים דורות, וממנו ועד ר' משה בן מימון. מסורת זו נובעת מאחריות על הופעת התורה בעולם, בדור שלי כתלמיד רבותיי, ובדורות הבאים כרב לתלמידיי.
יסוד זה, של אחריות על התורה, מבאר את דברי רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל במחלוקת הידועה במסכת ברכות ביחס לשילוב תורה עם עבודה-
"תנו רבנן, 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי ר' ישמעאל. ר' שמעון בן יוחי אומר- אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן".
לכאורה לא ברורה טענתו של רשב"י- "תורה מה תהא עליה?".
הרי אם אדם מקיים מצוות תלמוד תורה בקביעת עיתים ללימוד, אזי מה הבעיה שיעבוד למחייתו? האם ישנו איום בכך על המשך קיומה של התורה?
על כן נראה שיש להטעים את דברי רשב"י באופן הבא-
רשב"י טוען כלפי רבי ישמעאל, גם אם נאמר שמצד מצוות תלמוד תורה יש מקום לעבודת הכפיים, עדיין ישנה את חובת האחריות על מסורת התורה. ואם כל אחד יהיה עסוק בעולם החול ראשו ורובו, אזי 'תורה מה תהא עליה?'.
הוי אומר, אמנם ידי מצוות תלמוד תורה יצאנו, אך ידי חובת העברת התורה לדור הבא, כיצד נצא?
(-קישור זה שמעתי מהרב מרדכי שטרנברג השם ישמרהו וחייהו).
ומכאן, נגזרת השאלה- כיצד מוסרים תורה, וכיצד מקבלים אותה?
התשובה לכך, נעוצה בזיקה ההדדית בין הרב לתלמידו.
זיקה זו מתחילה בעמדה הנפשית, דהיינו, בהכרה ובהפנמה, שהתלמיד מקבל, והרב מוסר, ויחד הם שואפים להתגלות דבר ד' ביניהם. בבחינת 'פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה'.
וכלשון המהר"ל- "כי הרב שמלמד תורה לתלמיד, יש לרב צירוף אל התלמיד, והתלמיד אל הרב".
באר זאת הרב שפירא ביתר דיוק- "החיבור בין הרב והתלמיד, יכול להיווצר רק מתוך שמיעה וקבלה ישירה של התלמיד את תורתו של רבו....יש הבדל בין אם שומעים את ההלכה מפיו של הרב לבין אם אין שומעים מפיו. לא מחמת הזכרון של הדברים, אלא מחמת הקליטה של הדברים. היחס של התלמיד לרבו הוא יסוד גדול מאד, מעבר לקבלת הידיעות. זוהי זהות נשמתית, איחוד הלבבות".
כך מספר גם הרב הנזיר על בחירתו ברב קוק כרבו, כאשר שמע אותו מנגן בדביקות את ההקדמה לשחרית. הנזיר חיפש רב, אך לא מצא כזה בכל נדודיו, עד שהתחוללה זיקת הנשמה בינו לראי"ה. ומכאן והלאה, ינק תורתו כולה, כזיקת אלישע ואליהו.
בשולי הדברים, יש להבחין בין שני סוגי חיבור בין רב לתלמיד. הראשון הוא תועלתני- 'עשה לך רב והסתלק מן הספק'. הרב כמברר את ההלכה.
והשני הוא נשמתי- 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. נראה שאין כאן הדרכות שונות, אלא הדרכה אחת שיש בה שני פנים. מתוך החיבור העמוק שיצרה ההשגחה ביני לרבי, מגיעה היכולת שלי להסתלק מן הספק, בהיותי מחובר דרכו למסורת התורה כחכמה מפוארה, וממילא לאחריות של הבנת הלכותיה.
למותר לציין שבכל מקום שקדושה מצויה, מקבילה לה סכנת טומאה. על כן, נדרשת שמירה על טהרת הקשר הקדוש בין הרב לתלמידו ותלמידתו, כהדרכת התורה וכפי שנוהגים רבני ישראל, תלמידיהם ותלמידותיהם.