שאלה: יש שטוענים שהעסקה לשיחרור החטופים היא הכרחית, כי יש לנו ודאי חיי חטופים מול ספק שמא בעתיד ייגרם פיגוע מהמשוחררים. קצת קשה לי עם זה, משום שאני חושב ששחרור של מחבלים בכזו כמות, יביא לעידוד פיגועים, כשהם יודעים שבעוד כמה שנים הם ישוחררו. מה דעתו של הרב?
תשובה: יש להבחין בין אזרחות ועבריינות פלילית, לבין מלחמה לאומית. בכל מצב כמעט במלחמה לאומית הספק הקרבי מרובה על הודאי הכניעתי.
לו היינו נלחמים רק על הודאי של החיים ודוחים מפניו את הספק של עצמאותנו ומיגור אויבינו, אזי רבי עקיבא לא היה נושא כליו של בר כוכבא אלא מנדה אותו ותומך בכניעה לרומא, ובהצלת הפירורים שנשארו ודאי בחיים טרם המרד.
לא היינו מקימים את מדינתנו של ימינו, משום שספק היה אם תצליח, וודאי היו חיים בגלות טרם הכרזתה. ולא היה דוד מלכנו יורש את ארצנו, משום שהיו נופלים תדיר בצבאותיו כעדות הגמרא, ועדיף היה ודאי חיים ללא כיבוש, מספק שימותו חיילים. ושמשון לא היה מוסר נפשו במיטוט הארמון, שהרי ודאי היה חי ללא זאת.
וכן יהושע, גדעון, אהוד, דבורה, שמואל, שאול וכל גדולי מערכות ישראל הקדושים של ימי קדם, היו נכנעים מפני הודאי של החיים כעבדי הכנעני והפלישתי, ולא יוצאים למערכה על יישוב ארצנו ותקומת מלכות ישראל והגנת ישראל.
והרי כל זה דחוי על הסף, משום שבמצוות הכלל של דיני מלחמת כיבוש א"י והצלת ישראל מיד צר, אין מקום לחשבון האישי של ספק וודאי, אלא השיקול היחיד הוא מה יביא להכרעת המערכה הכללית עד רדתה.
לא מדובר בדיני נפש מפני נפש פרטית, אלא בכלל ישראל המוריש את אויביו. בכל מלחמה הפרט נכנס לסכנה ודאית, עבור מצווה זו, ובזה נבדל דין המלחמה מדיני יורה דעה וחושן משפט הרגילים בפרט.
הלכתית לפרט, אסור להסתכן מאד עבור הצלת חבירו מסכנה, אולם במלחמה החייל חייב להסתכן עבור הצלחת המערכה של ירושת הארץ והצלת האומה.
אנו נקראים לעמול בעיון דיני מלחמה ומלכים, ולהפסיק להביט בפריזמה של דיני פרט על הלכות הכלל.
ישנה סוגה שלימה בהלכה של הלכות הכלל, ודיניה מיוחדים לה. רובם מדאורייתא. הלכתית יש להחריב את עזה ועריה עד היסוד, ולנסות להושיע את השבויים על ידי המלחמה עצמה. לא על ידי שחרור מחבלים או הפסקת המלחמה. בזה אנו מקיימים מצוות ירושת הארץ, הצלת ישראל מיד צר, והרמת קרן ישראל המחוללת.
ומאידך, שחרור מאות רוצחים מפיח איתנות בקרב האויב, פוגע בכיבוש א"י על ידנו, ואף יגרום בודאות (כעדות גורמי הבטחון וכפי שהנסיון הוכיח) לסכנת מוות לרבים מישראל ח"ו.
ומקרא מלא הוא, כיצד נוהגים במלחמה כעין זו - "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לד' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ד' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה".