"חי אני נאם ה' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע.... שובו שובו מדרכיכם הרעים..." בורא עולם נשבע שאינו חפץ אלא בתשובת החוטא, בתשובת עמו, בשיבת עמו לכור מחצבתו.
ואכן, בפתיחתה של שנה, הימים הם ימים של חשבון נפש לכל אחד מאיתנו הן במישור הפרטי, המשפחתי, החברתי והן בלאומי. ואין חשבון הנפש של האחד דומה לזה של חברו, לא באיכות ולא בכמות.
כל אחד מאיתנו נדרש לדו"ח מהמקום שבו הוא ניצב. מקום ראשי העם אינו דומה למקום שואב המים. עם כולם כרת ה' ברית, אך הדרישות מכל אחד הינן בבחינת "כי שמע אלוקים את קול הנער באשר הוא שם". דרישה לדו"ח נגזרת מתפקידו של האדם, מתכונותיו, מהתקופה בה הוא חי, באיזה ערוגה צמח, מה צומח לידו, ועוד פרמטרים רבים המיוחדים והשונים בין אדם לאדם.
שאלת השאלות היא, האם שבת עד ה' אלוקיך? האם שבת לעצמך?, האם שבת למקוריותך, לכור מחצבתך? לדרך הישר? השאלה היא כמובן הן במישור הפרטי כפי שאמרנו, והן במישור הלאומי. לאמור, האם הגם שזכינו לעלות ארצה נשארנו גלותיים כבהיותנו בחשכת הגלות? או שמא השכלנו להסיר ולהפשיל מעלינו את כסות הגלות ולהחליפה בבגדי ישע, בגדי עם ישראל ההולך קוממיות, השב לארצו ולתורתו ובונה אותה מחדש עם גאוות יחידה ותחושות שמחה של השבים הביתה אחרי אלפי שנות גלות?
על מנת שנזכור לשוב אל עצמנו, תקענו ושמענו את קולו של השופר. ובאמת, לכאורה תמוה, מדוע נבחר כלי זה להזכירנו לשוב לעצמנו? וכי לא נמצאו כלים טובים הימנו? הרי יודעים אנו שדוד המלך, המומחה לזמירות, נעים זמירות ישראל, ביקש להלל במזמור קנ', בנבל, בכינור, בתוף ומחול, במינים ועוגב, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה.
הרי כל אלה הכלים, רובם ככולם, יכולים לשמש מבחינה מוסיקלית וקצבית למנגינות נוגות, למנגינות משמחות ולמנגינות מעוררת לב, מנגינות שירי נשמה כפי שרגילים לכנותם כיום, כראוי לראש השנה. מדוע לא משתמשים בהם? שמא תאמרו ידיעות אלו על השימושים השונים בכלי הנגינה מאוחרות הן? לא ולא. ידיעות אלה הינן עתיקות יומין. תופסי עוגב וכינור מצאנו כבר בתחילת ספר בראשית. יתר על כן, כבר המשנה במסכת בבא מציעא פ"ו מ"א, דנה במי ששוכר את האומנים להביא חלילים לכלה או למת. לפחות על פניו ברור שלא מדובר באותה מנגינה... וברור היה לתנא שניתן לכוון באותו חליל מנגינות נוגות ומנגינות משמחות בהתאם.
התשובה הפשוטה היא לכאורה בדברי הגמ' במסכת ר"ה טז ע"א. השואלת: מדוע אנו תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו בפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני כאילו עקדתם עצמכם. ואולם אין תשובה זו מספקת, שהרי שופר כשר אף אם לא נעשה דווקא מקרן של איל.
הרמב"ם, אף הוא אומר כי השופר רומז ומעורר ישנים מתרדמתם, להקיץ ולחפש במעשים ולשוב בתשובה. אך גם ברמב"ם אינו נותן מענה לשאלה, מדוע דווקא שופר ולא 'אורגן' או כלי אחר טוב הימנו.
ישנה תשובה המתיישבת על הלב, בדברים שאמר הרב עוזי קלכהיים זצ"ל שהוסמך לרבנות ע"י גדולי הדור, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אברהם אלקנה שפירא והרב יוסף שלום אלישיב, בשיחה שנתן ערב ראש השנה תשל"ד, בישיבת כרם ביבנה. ערב היציאה למלחמת יום כיפור בה נעקדו רבים מבנינו הי"ד על מזבח האומה, מלחמה בה למדו הלוחמים מכח אותה עקידת יצחק, מסירות נפש הלכה למעשה מהי, ובהם מנין תלמידי הישיבה הי"ד. וכך אמר: "השופר בא להשיב אותנו אל המקוריות הטבעית ששם הטהרה. שונה הוא השופר משאר כלי הנגינה במהותו, באופן עשייתו, ובדברים הפוסלים אותו מלשמש ככלי המעורר לתשובה על פי דין. שופר הינו כלי טבעי הגדל בראש בעל החי.
יש להיזהר מאוד שלא לקשט השופר שלא תיפגם טבעיותו. גם לו ציפינו את פיו בזהב, באותו רגע פסלנו אותו, כפי שנאמר בהלכה: ציפהו אפילו זהב במקום הנחת הפה – פסול". וכ"כ למה, ממשיך, הרב עוזי קלכהיים, "כדי שלא תהיה חציצה בין האדם התוקע לבין השופר. אף לא חציצה מזהב". ובמלים אחרות, השיבה לעמנו, השיבה לארצנו, השיבה לתורתנו, חשוב שתהא מתבצעת בעצמנו, ללא כל אמצעי ביניים, ומבלי שתהא חציצה בינינו לבין בוראנו.
בכלי נגינה, כפי שאנו יודעים בתחילת כל קונצרט שומעים את כל הקולות הצורמים, כי כל הנגנים עוסקים בכיוון כלי נגינתם. לעומת זאת בשופר העניין הפוך לחלוטין. מחד, כל הקולות כשרים, ומאידך, אם ציפהו זהב מפנים, כיון שנשתנה קולו הטבעי, פסול. כי יש כאן פגם בעקרון החזרה לטבענו, למקוריותנו, לעצמנו ובכלל זה עצמאותנו.
בר"ה איננו מחפשים את המוסיקה ואת הקצב, אלא את השופר, את שיפור המעשים, כדברי חז"ל, שופר, לשון שפרו מעשיכם. שפרו כבקשת דוד המלך, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", שנזכה לחוש בכל מעשינו את היותנו בבית ה', בקרבה לבורא עולם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל