היום מלאו 25 שנים לפטירתו של יחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא, וזו הזדמנות מתאימה להיזכר בחזון שהביא אותו לייסד את בני עקיבא, וברוח הגדולה שפיעמה בו בכל חייו.
בשנים שקדמו לייסוד בני עקיבא היה מצבו של הפועל המזרחי (הפועהמ"ז) בארץ ישראל בכי רע. היה עליו להתמודד מול רדיפות של ההסתדרות הכללית ומאבק קשה על מקומות עבודה, מול התנכרות ואי הכרה מצד המוסדות הציוניים, מול חוסר עידוד והערכה מצד המזרחי (!), ומול לעג וזלזול לא פוסקים מצד חברי ההסתדרות הכללית שראו עצמם כמיישבי הארץ הבלעדיים.
כל זה גרם לרגש של התבטלות ונמיכות רוח קשה בקרב הנוער הדתי וחברי הפועהמ"ז. ואליאש – אז פועל צעיר בן 21 – רואה את המצב, אך אינו מוכן להשלים עמו. וכך הוא כותב בספרו:
"אישית סבלתי ממצב זה ומהדרך של קבלת הדין. האמנתי בכל לבי באמיתות רעיון תורה ועבודה ובכך שהרעיון הזה צריך ויכול להיות נחלת עם ישראל כולו. הגאווה הדתית שחונכתי עליה לא הניחה לי להשלים עם המצב הקיים. היתה לי עזות דקדושה והעזתי לחשוב שבידי לנסות לשנות את פני הדברים על ידי ייסוד תנועת נוער ברעיון תורה ועבודה. ראיתי את יסודות התנועה בגאווה דתית יהודית, וההכרה של חובה לכל חניך למסור את נפשו בעד הרעיון, כי כל אחד יש לו חובה שהוא חייב בעולמו ואין מי שהוא חייב לו, אי התבטלות כלפי הסביבה העוינת או המזלזלת, ויסוד היסודות – עזרה הדדית בכל שטחי החיים. תנועה כזאת תהיה משוחררת מהלחץ הסביבתי ותדע ללחום את מלחמת הקודש באומץ, והיא תשנה את פני הדברים ביישוב. הייתי בטוח בצדקתי והאמנתי שאצליח בדרכי הנועזת והחדשה הזאת."
אליאש פונה – מלא אמונה וחזון – לוועד הפועל של הפועהמ"ז, והועה"פ מכנס ישיבה של מומחי חינוך דתיים לדון בהצעה. המומחים לחינוך שללו כמעט פה אחד את הרעיון, כיוון שתנועת נוער מחנכת למרדנות, ומרדנות ודתיות הם דברים סותרים, ומלבד זאת פעילות נוער במועדונים תגרום לו להזניח את הלימודים, ובשביל נוער דתי לימודים הם היסוד. אולם אליאש הבין שהאלטרנטיבה לתנועת נוער דתית אינה בתי המדרש, אלא היסחפות לשדות זרים ונמיכות קומה וחלישות רוח של המעטים שלא נסחפים לתנועות אחרות. וכך, בלי עידוד ותמיכה מאף גורם – ניגש אליאש במסירות גדולה ומקים במו ידיו ובכוחותיו הדלים את תנועת הנוער בני עקיבא.
כך מספר עליו הרב נריה זצ"ל: "וכך היה הדבר. החלוץ הצעיר הנמרץ, ר' יחיאל-אהרן, שאנחנו קראנו לו בקיצור בשם משפחתו אליאש, התחיל את מעשה הרב שלו, את ייסוד בני עקיבא, עם הרבה תום לב, עם הרבה אמונה, עם הרבה להט נפשי, ועל כל אלה – עם הרבה מסירות ממשית-מעשית. לשבת אחרי יום עבודה מפרך, אחרי יום היצרבות בשמש הלוהטת, עם חבורה קטנה של בני 15-16, ולחלום איתם על חזון קבוצת התיישבות של נוער דתי – לאו מילתא זוטרתא היא. והוא עשה זאת במשך ימים רבים. הוא כבש את הלבבות הצעירים בכנותו ובמסירותו, בפשטותו ובמרצו, בחלומו ובחזונו.
ממרחקי חמש עשרות שנים, אראנו בשעת בוקר בכיכר ציון בירושלים. עומד על יד ערימת חצץ גדולה, מערבב חול חצץ ומלט – יום עבודה בבניין חדש. ובו בערב יושב הוא ליד "ערימת" נוער ירושלמי, נוער עובד ולומד יחד... אליאש מנסה לגבש אותם לחברה אחידה אשר בקרוב תצא יחד איתו להגשמה, לדרך החלוצית הקשה אשר היתה אז רבת קסם, ונוער נלהב נשא אליה את נפשו. ואכן הוא מצליח – הוא מדביק אותם בחזונו המרומם: הקמת חברת-מופת דתית של נוער ארץ-ישראלי. כשגדל הסניף ניסה אליאש לצרף כמה מורים צעירים, חברי הפועל המזרחי, ולהטיל עליהם עול הדרכה. מהם שהתמידו, ומהם שעייפו מהר. בסופו של דבר היה העול כולו מוטל על כתפיו הרזות של אליאש, וקבוצת הנוער אשר דבקה בו, היא שהיוותה את הלוז שבשדרה".
מהיכן שאב את הכוח לעמוד מול כל המתנגדים ומול כל הלועגים שחשבוהו להוזה הזיות שוא? בבר מצוה של נכדו שהיתה בפרשת וישב דיבר אליאש על יוסף, שבני יעקב היו משפחה קטנה מוקפת אויבים בארץ לא להם, ויוסף שנוא על ידי אחיו, ועם כל זה יוסף חולם חלומות של מלכות. ואז סיפר על השנים הראשונות שלו בארץ (תרפ"ה-תרצ"ה), על המצב הקשה של היישוב היהודי מול הערבים והבריטים, והמצב הקשה של היהדות הדתית בתוך היישוב, ואמר שמה שהביא אותנו לתקומת המדינה ולתקומת התורה זה שגם בתוך כל ענני החושך והייאוש שאפפו את היהדות הדתית ואת היישוב בארץ, הוא וחבריו בהפועהמ"ז המשיכו לחלום חלומות של מלכות, מלכות האומה ומלכות התורה, ולא הסכימו לגמד את החזון ולהקטינו מתוך כניעה לקשיי המציאות ההווית. וסיים שגם בימינו יש הרבה קשיים ומבוכות, ותפקידנו הוא לדבוק תמיד בחלומות של מלכות, בחזון השלם שאינו נכנע ואינו מתפשר עם המציאות, ורק ככה נוכל להמשיך קדימה.
זה היה סוד כוחו. בעל חלומות היה מילדותו ועד סוף ימיו, אך מעולם לא הסתפק בחלום, אלא חיפש כל הזמן איך אפשר להתקדם להגשמת החלום, ולא בחל בשום פעולה שהיא, כל עוד היא מקדמת את החלום הגדול של תקומת עם ישראל בארצו בדרך התורה. כך כתב בענוה בסוף ספרו: "יתכן שהיתה זו התרברבות מצדי לשאוף לגדולות, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לזכותי – לא מאסתי בקטנות. עסקתי בכל מה שהיה יכול לקדם אותי לקראת המטרה".