אדמונד ברק (תפ"ט-תקנ"ז 1729-1797) היה מדינאי בריטי שחי במאה השמונה-עשרה למניינם.
בנוסף לעיסוקיו כמדינאי, הוא היה גם איש תרבות מעמיק ורחב אופקים. בשנת תק"נ (1790), פרסם את ספרו המוכר ביותר 'מחשבות על המהפכה בצרפת'.
בספר זה, שנכתב כשנה לאחר ההפיכה השלטונית שהתרחשה בצרפת, השכיל לחזות, כמעט באופן נבואי, את התהום אליה התדרדרה צרפת זמן לא רב לאחר אותה המהפכה, מהפכה שבאה בשמם של ערכי חירות, שוויון ואחווה. "ספרו של ברק התגלה כאזהרה נחוצה ואמיתית לא רק לימי המהפכה הצרפתית, אלא גם להיסטוריה העקובה מדם של המהפכות במאתיים השנים האחרונות" (מתוך המבוא המהדורה העברית).
אילו הייתי צריך לסכם בקצרה את עמדתו של ברק הייתי מגדיר אותה כענווה. ענווה כלפי מורשת העבר, ענווה כלפי הדורות הקודמים. כאשר אתם נתקלים בבעיה בחיים, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: האחת, לנסות 'להמציא את הגלגל', להמציא רעיון חדשני לפתרון הבעיה שאף אחד לא חשב עליו קודם לכן; האפשרות השניה היא לנסות להקשיב לרעיונות שנאמרו בעבר, לדרכים שבהן התמודדו בעבר, ומתוכם לנסות לדלות פתרון חדש לבעיה. ובלשון התורה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). אחד ההבדלים בין טיפשות לגאונות הוא רוחב המבט. ואין מבט רחב כמו זה שמשכיל להביט אחורה, מנסה ללמוד מהניסיון המצטבר, ועל גביו לנסות למצוא פתרונות נכונים. וכך כתב בספרו:
"ההיסטוריה פותחת לפנינו כרך גדול להשכלתנו, שבו נוכל להפיק את חומריה של חכמת העתיד משגיאותיה ומחולשותיה של האנושות בעבר... עיקרה של ההיסטוריה הוא הצרות שהביאו על העולם הגאווה, האמביציה, תאוות הבצע, שאיפת הנקם, התשוקה, וכן גם שיסוי, צביעות, קנאות בלתי מרוסנת, וכל שרשרת התאבונות הפרועים המטלטלים את הציבור… כך דינם של כל אלה הנותנים את דעתם רק על קליפת ההיסטוריה וקרומה, ואגב כך רואים הם את עצמם בדמיונם נלחמים בחוסר הסובלנות, בגאווה ובאכזריות, ובו־בזמן, תוך שלכאורה יתעבו את העקרונות הרעים של מפלגות מיושנות, הם מתירים ומאביסים אותן מידות מגונות ומשוקצות אצל סיעות אחרות, שאולי הן רעות יותר".
וימי הבחירות האלה יעידו כאלף עדים כמה הדברים הללו מדויקים. הרקע הזה ישמש לנו כמבוא חשוב להבנת הקשר בין יום הכיפורים לשנת היובל.
מהפכה הדרגתית
התלמוד הקשה על המשנה האומרת שבא' בתשרי חל ראש השנה לשמיטין וליובלות. מדברי המשנה משמע שכבר בתחילת השנה חלה שנת היובל ואילו התורה מצווה על תקיעת השופר ביום הכיפורים; "בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם", ורק אז משתחררים העבדים והקרקעות חוזרות לבעליהן.
מתרצת הגמרא את הסתירה כך: השנה אמנם מתקדשת בתחילתה וכפי שאומרת התורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה", וכך גם אומרת המשנה, אלא שהיובל חל בפועל רק לאחר יום הכיפורים. העבדים בין ראש השנה ליום הכיפורים נמצאים במצב ביניים, תקופה שבה מצד אחד לא היו חוזרים לבתיהם אך מן הצד השני גם לא היו משתעבדים לאדוניהם אלא "אוכלים ושותין ושמחים... כיוון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהם" (ראש השנה ח, ב). מה פשר מצב הביניים הזה של עשרת ימי התשובה, בו העבדים לא משוחררים לגמרי אך גם לא משועבדים?
העמיק להסביר את הדברים הרב קוק זצ"ל: "אין הדרור פורץ כהר פרצים, כי נמשך והולך הוא מן הקודש העליון". ראש השנה לא יוצר בין רגע מהפכה במצבו של העבד, מעין אותה מהפכת חירות ושוויון שידעה צרפת ושכאמור, התדרדרה זמן לא רב לאחר מכן לטרור מחריד ורצחני.
כדי לזכות לחירות אמיתית יש להתרגל לקנות את החירות בהדרגה, לא בבת אחת. רק לאחר יום התשובה הקדוש, יום הכיפורים, יום קבלת האחריות והחירות, יכולים העבדים לזכות לחירותם האמיתית והשלמה. וכך הוא גם היחס בין שנות השמיטה והיובל. השמיטות, לדברי הרב קוק, הן תהליך הכשרה רוחני, הדרגתי, שמאפשר בסופו של תהליך לזכות לחירות העמוקה שתתבטא בשנת היובל. השמיטות מובילות בהדרגה רבת שנים אל היובל.
לשוב אל השורש
לאור הרעיון הזה יתברר יסוד עמוק לגבי דין תקיעת השופר. הגמרא (ראש השנה לג, ב) למדה את דין תקיעת השופר בראש השנה בהיקש מדין היובל; "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". וכך נקבעה ההלכה: "שוה היובל לראש השנה לתקיעה לברכות" (ראש השנה כו, ב; כט, א). והדברים תמוהים; מדוע ללמוד דין המצוי בכל שנה מדין הקיים רק אחת לחמישים שנה? הרי היה הגיוני יותר ללמוד את דין היובל מדין שופר של ראש השנה ולא להיפך. ללמוד את הלא תדיר מהתדיר.
"אלא שהמצב הוא הפוך, היובל הוא העיקר, כי הוא מקור החופש ועל כן ראוי לפרש בו בברור את ענינו של השופר, "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בְּכָל אַרְצְכֶם... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ..." (ויקרא כה, ט-י). שהוא המכריז על החירות – והאחרים ילמדו ממנו" (הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, "שירת אומה לארצה").
הרמב"ן הסביר את משמעות המילים דרור ויובל: "דרור - מלשון "דור הולך ודור בא" (קה' א , ד); וכן יובל - שישוב אל היובל אשר שם שרשיו" (ע"פ יר' יז , ח). הדרור איננו מנתק אותנו מהעבר אלא אדרבה, מחבר אותנו לשרשרת הדורות. וכך גם היובל, שמחבר אותנו אל השורשים העמוקים שלנו בזמן. כי אין חירות ללא אחריות. וכלשון הראי"ה: "אין הדרור פורץ כהר פרצים, כי נמשך והולך הוא מן הקודש העליון".