שלושים שנה חלפו מאז, והמשמעות הראשונית היא שחלק נכבד מהמצביעים של היום לא מכירים בכלל את האירוע הזה, שעבורנו, המבוגרים יותר, הוא כל כך טראומטי.
חלק גדול מהמצביעים נולדו או גדלו כבר לתוך אסון אוסלו, מבחינתם הרשות הפלסטינית תמיד היתה כאן, חלקים נרחבים מארץ ישראל תמיד היו בידה, יהודה ושומרון הם מאז ומעולם אזור רווי נשק שיורה לעברנו, והשאלה היא רק איך צה"ל ושאר גורמי הבטחון מצליחים (או לא) להגן עלינו מפניו.
חיילים שמתגייסים היום לצה"ל, לא יכולים, אפילו אם יתאמצו, להיזכר בימי האימים והדמים שידענו במלחמת-אוסלו (המכונה בתקשורת "האינתיפאדה השניה", או "גאות ושפל" בעגה הצה"לית), לא יודעים כלל שהם גדלו לתוך מציאות של אוסלו-מינוס, לא מבינים איזה לוקסוס זה שצה"ל נכנס לבצע מעצרים בשכם ובג'נין (ממש לא מספיק, אבל נכנס), ולא יכולים לדמיין לעצמם את המציאות המטורפת שהיתה מנת-חלקנו לפני מבצע חומת מגן, מציאות בה כל הערים הפלסטיניות הוגדרו כערי-מקלט למחבלים, כשצה"ל מנוע מלהיכנס לתוכן או אפילו לירות אליהן מרחוק.
לך תספר להם שמדינת ישראל במו-ידיה הביאה לכאן כנופיות של מחבלים מתוניס, בראשות רב-המרצחים יאסר ערפאת ימ"ש, ציידה אותם בנשק, נתנה להם שטחים עצומים, העניקה להם מעמד בינלאומי, הכל תמורת פיסת נייר שנחתמה על מדשאות הבית הלבן בטקס רב-רושם.
ובאמת: לך תספר להם! חובה עלינו לספר לדור הצעיר, עד כמה כל מציאות חיינו השתנתה, עד כמה מדינת ישראל כולה סטתה ממסלולה, איזה מחירים נוראים שילמנו ועוד נמשיך לשלם, בעקבות אסון אוסלו, ועד כמה קשה היה לדמיין את הצעד הזה שנה אחת קודם, בזמן שהלכנו לקלפיות. הרי אם היינו מעלים בדעתנו אפילו שמינית מכל אלה, ודאי היינו רצים לכל מועמדי הימין מכל המפלגות, ומפצירים בהם שיתאחדו, או שיפרשו מהמירוץ לכנסת, ובלבד שהשמאל לא יעלה לשלטון.
ובעצם, לא היינו צריכים לומר להם דבר: הם עצמם, לו היו מתארים לעצמם לאיזה צעדים אסוניים מסוגל השמאל לשעוט, ללא שום עכבות – ודאי היו עושים הכל, כולל הכל, כדי שהימין - שהיה הרוב המובהק בעם - לא יפסיד את הבחירות. אבל מי יכול היה לתאר לעצמו, אז, בקיץ 1992, את האסון של סתיו 1993? אני עוד זוכרת כמה רגועים ושמחים היינו, שבראשות מפלגת העבודה זכה רבין "איש המרכז", ה"בטחוניסט", ולא פרס. מי היה מאמין אז, כמה יהיה רבין קל להיגרר, ולאיזה תהומות תגרור כנופיית אוסלו אותו ואת המדינה כולה?
בתום ספירות הקולות באותן בחירות של קיץ 1992 התבררה התמונה הנוראה הבאה: יותר מצביעים הצביעו למפלגות הימין, אבל הקולות שנזרקו לפח בשל אחוז החסימה (שהיה אז 1.5% בלבד) – העניקו את השלטון לשמאל. והשמאל, כך התברר עד מהרה, יודע לשלוט, ללא מעצורים וללא גבולות. יש לו אידיאולוגיה, יש לו מטרות ברורות, והוא שועט אליהן בכל הכח.
מהי המטרה הזו? את זה גילה ברבות הימים אחד מאדריכלי אוסלו, רון פונדק, כשאמר: "עבורי השלום אינו מטרה... המטרה היא ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה". כלומר: ערפאת, אבו מאזן ויתר המחבלים שיובאו לכאן ע"י ממשלת אוסלו, גויסו ע"י השמאל בכדי להכריע (בשם ה"שלום" הקדוש כמובן), במאבק הזהויות המתנהל בתוככי החברה הישראלית, ועל כן גם מחיר הדמים ששילמנו היה, מבחינתם, משתלם.
אני מודה: הטראומה של 1992 לא מרפה ממני, ובצדק. לא פעם ולא פעמיים היא הדריכה אותי, אישית, לוותר על מקומי ברשימה לכנסת לטובת "איחודים" כאלה ואחרים, כדי לוודא שהאסון הזה לא יפקוד אותנו בשנית. אף פעם לא היססתי לעשות זאת, למרות שידעתי שיש לי מה לתרום, כי מי אני ומה כל יכולותי ותרומתי האישית, לעומת הסכנה המאיימת על עתידה של מדינת ישראל?
כאחוזת-אימה אני מתבוננת בימים אלה על אנשים מתוכנו המכנים עצמם "אנשי ימין" ושועטים במלוא המרץ לעבר תוצאה דומה, כאילו היו גם הם נערים ונערות בני 20, או צעירים בני 30 לכל היותר, שלא ידעו ולא טעמו מעולם את טעמן הנורא של אותן בחירות גורליות של 1992, ואת טעמו המר ממוות של אסון אוסלו.
הם לא שומעים את לפיד מדבר באו"ם על מדינה פלסטינית? הם לא רואים אותו שועט בריצת אמוק לעבר הסכם עם לבנון והחיזבאללה, בטוח בעצמו שביכולתו לרמוס על הדרך גם את הכנסת? הם לא מבחינים איך כל היועמ"שים משתחווים לו אפיים ארצה, כמקובל כלפי מנהיגים מהשמאל, וכל התקשורת מאתרגת אותו וממריצה אותו גם יחד? נכון, כרגע הם עוצרים בעדו במידת-מה (אחרי זעקות רמות מצדנו), אבל מה הם חושבים שהוא יעשה רגע אחרי שהם לא יהיו שם, והגה-השלטון ישאר בידו, בגללם ובאשמתם? הם לא שומעים את אייזנקוט מדבר בערגה ובגאווה על אוסלו ועל ההתנתקות?
הם לא מבינים בשביל מה הוא נכנס לפוליטיקה? הם לא שמים לב איך בני גנץ מיישר קו עם אבו מאזן גם בפרויקט ההשתלטות שלו על שטחי סי וגם בתשלומי משכורות המחבלים, וגם - מה שחמור מכל - בצמצום הנוכחות הצה"לית בשטחי A לבקשת אותו אבו מאזן, בעצם גלגול לאחור של הישגי חומת מגן, לגמרי על דעת עצמו, מה שהביא עלינו את גל הטרור הנוכחי? (חובה, פשוט חובה, לקרוא את הסקירה הזו בטור של קלמן ליבסקינד מהיום) הם לא קוראים את הטקסטים של זהבה גלאון, ושל אחמד טיבי, ושל עופר כסיף? או שהם לא מצליחים לדמיין איך הטקסטים האלה הופכים לתכנית עבודה מציאותית ודוהרת קדימה, ברגע שהימין יפסיד את הבחירות, ואפילו אם נישאר כאן "רק" עם ממשלת מעבר עד הבחירות הבאות? (מסתבר שכשראש הממשלה הוא מהשמאל, אז אין דבר כזה ממשלת מעבר).
איך הם יסתכלו על עצמם במראה יום לאחר מכן? אני לא יודעת. אבל אני כן יודעת, שכל אחד ואחד מאתכם, הבוחרים, יצטרך גם הוא להסתכל על עצמו במראה אם נתעורר שוב, למחרת הבחירות, לחלום הבלהות הזה. ולכן אני מבקשת מאתכם, אתם המבוגרים שכן חוויתם את ההיסטוריה הקשה הזו על בשרכם, קיימו בעצמכם את הצו של פרשת השבוע: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" - "לא נתתם לבבכם על שעבר... להכיר להבא" אומר רש"י בפירושו לפסוק הזה. תנו לבבכם על שעבר, להכיר להבא! קיימו בעצמכם את המצווה לזכור, ולהזכיר, לספר לדור אשר לא ידע ולא הכיר את אוסלו, ולא מעלה בדעתו היום את התוצאות האיומות של פתקי-בחירות שהולכים לאיבוד ושולחים את כולנו לאבדון. תנו לבבכם, הזכירו להם, והזכירו גם לעצמכם: יום הבוחר הוא היום שלכם, של כל אחד ואחת מכם, ובחרתם בחיים.