בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: Yonatan Sindel/Flash90

בשכונה שלנו אין את הפריווילגיה לגלות חולשה. רק החזק מרתיע ושורד. וזו הסכנה האמיתית בהסכם שמובילים לפיד וגנץ מול לבנון על הגבול הימי.

בין השורות מודים כולם שההסכם גובש תחת איומי חיזבאללה ומטרתו "להרחיק את האיום", "לשלול מחיזבאללה את התירוץ לתקוף", "להקטין את הסיכוי להתפרצות מול חיזבאללה" ו"למנוע הסלמה הזירה הצפונית". אלו מילים גבוהות שנאמרות בטון חמור סבר ובאיצטלה של אחריות אבל מבטאות כניעה מסוכנת לטרור ולאיומי חיזבאללה. חיזבאללה איים במלחמה, שיגר טיסנים לעבר אסדת כריש, וקיבל את מבוקשו.

יש בו בהסכם הזה הרבה פרטים בעיתיים שאפשר לבקר: מדינת ישראל מוותרת במסגרתו על נכסים טריטוריאליים וכלכליים משמעותיים בלי לקבל כל תמורה. ההסכם יאפשר העברה של מיליארדים רבים לחיזבאללה ויחזק מאוד את יכולותיו ואת ציר הרשע האיראני נגד ישראל והמערב. הוא מועבר במחטף בממשלת מעבר ללא רוב בכנסת ותוך איתרוג של התקשורת ומערכת המשפט החד צדדית שלנו.

בדיוק כמו אסון אוסלו ואיוולת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, שעברו לתשואות התקשורת ובכירי מערכת הביטחון בתפקיד ובדימוס, הסכמי כניעה של השמאל עוברים בישראל בהתגייסות טוטלית של התקשורת שמוחאת כפיים בלי לשאול אף שאלה קשה, של מערכת המשפט שמשילה מעליה מושכלות יסוד חוקתיות ודמוקרטיות ששמורות להגבלת הימין בלבד, ושל מערכת הביטחון שמתמכרת לשקט תעשייתי כאן ועכשיו גם במחיר משכון העתיד שלנו ותשלום ביטחוני עתידי עם ריבית של שוק אפור.

אבל כל אלה הם כאין וכאפס מול הנזק האסטרטגי של שחיקת ההרתעה כתוצאה מהכניעה לאיומי חיזבאללה. התרעה ניצבת בבסיס כל תפיסת ביטחון מודרנית, בוודאי זו הישראלית. היא מרחיקה את ההתמודדות עם האויב מהחזית הפיזית לחזית התודעתית והיא שמונעת יותר מכל דבר אחר הסלמה ומלחמה. המציאות מאז קום המדינה מוכיחה שמי שנכנע ומבקש לקנות בכך שקט מלאכותי קצר טווח מביא עליו מלחמה ודווקא מי שמתעקש, מוכן לקחת סיכונים ולא נכנע לאיומים, מרחיק מעלינו מלחמה.

כשההרתעה נשחקת האויבים שלנו מקבלים אומץ ומוטיבציה, מתחילים לאתגר אותנו, ומתגברים את מאמצי הטרור והפגיעה באזרחי ישראל ובלוחמי צה"ל, וגוררים אותנו להתמודדות עם הטרור בחזית הפיזית. חיזבאללה רואה ומפנים את החולשה הזו, חמאס רואה אותה, ערביי יו"ש רואים אותה, ערביי שועפט וקלנדיה רואים אותה, וכן, גם ערביי ישראל רואים אותה.

והתמודדות עם הטרור בחזית המעשית, כשהוא כבר לא מורתע ותוקף, תמיד תהיה מורכבת וקשה. תראו מה קורה עכשיו בשועפט ובקלנדיה וביתר השכונות בירושלים. כמה כוחות ומשאבים ההתפרעויות שם מרתקים לנו. תראו איך קבוצה של כחמישים חמושים המכנים עצמם "גוב האריות" מרימים את השומרון כולו על הרגליים. איזה מחיר דמים יקר הם כבר גבו מאיתנו.

עכשיו תכפילו את זה פי כמה וכמה למה שעלול להתפתח חלילה בכל יהודה ושומרון, ותכפילו שוב להסלמה בעזה, ושוב פי כמה וכמה לחיזבאללה בחזית הצפונית ותוסיפו לזה עשרות ומאות אלפי כלי נשק לא חוקיים אצל ערביי ישראל ועוד קצת סיוע מרחוק של איראן וסוריה, ותגידו לי אם אנחנו רוצים להתמודד עם כל זה בבת אחת בחזית הפיזית.

אני לא טוען חלילה שאנחנו לא יכולים. בעזרת השם נוכל גם נוכל. אבל זה יהיה קשה ויגבה מאיתנו מחירים כבדים. והדרך היחידה למנוע את זה היא להרתיע את אויבינו בהרבה מאוד כוח ולהוציא לכל הרשימה הארוכה הזו של האויבים שלנו את החשק לחשוב אפילו על לנסות לפגוע בנו.

יאיר לפיד היה צריך להודיע למתווך האמריקאי אחרי שיגור הכתב"ם הראשון לעבר אסדת כריש שהוא מבטל את המו"מ ולא מנהל מו"מ תחת אש ואיומי נסראללה, להתחיל את השאיבה מכריש ולהבהיר ללבנון ולעולם שאם חיזבאללה יתקוף לבנון תושמד בתוך ימים. להבהיר ולקיים. זו הדרך הבטוחה ביותר למנוע מחיזבאללה לתקוף, לא היום ולא בעתיד. אבל לפיד, בגישה שמאלנית קלאסית, נכנע לאיומי חיזבאללה ונתן לנסראללה את מבוקשו וזו הדרך הבטוחה לאבדן ההרתעה והביטחון של מדינת ישראל.

עכשיו תראו, יש לי כבוד והערכה רבים לראשי מערכת הביטחון. הם עושים לילות כימים בהגנה על ביטחון ישראל, ואין לי ספק ששיקולי התמיכה שלהם בהסכם שונים מאוד מהשיקולים הצבועים והפוליטיים של התקשורת והמשפטנים. אבל יש סיבה שאנחנו מדינה שיש לה צבא ולא צבא שיש לו מדינה. מערכת השיקולים של ראשי מערכות הביטחון תחומה פעמים רבות לכאן ועכשיו ומצומצמת להיבטים טקטיים.

אף רמטכ"ל לא רוצה מלחמה במשמרת שלו, ובצדק. לכן המערכת תתייצב כמעט תמיד לצד פשרות והסכמים שדוחים לכאורה עימותים, גם במחיר הגדלת האיום בטווח הבינוני והארוך. תמיכת ראשי מערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ובגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון תוכיח. מנהיגות מדינית לעומת זאת אמורה להיות ניחנת בראיה אסטרטגית רחבה וארוכת טווח, וזו המשמעות של מדינאות. לא בכדי היא שמנהיגה מדינות דמוקרטיות ולא המערכות הביטחוניות.

וזה ההבדל בין ימין לשמאל במדינת ישראל. שני הצדדים רוצים למנוע מלחמה, הויכוח הוא איך עושים את זה. השמאל חסיד של נסיגות ופשרות והידברות עם ארגוני הטרור ומאמין שהם שירחיקו את המלחמה הבאה. הימין, לעומת זאת, מאמין שהפגנת עוצמה וכח היא שתבטיח את קיומנו ועתידנו והיא שתרתיע את אויבינו מלפגוע בנו. המציאות מלמדת שהימין צודק.

יש מי שמנסים לטעון בשנים האחרונות שבישראל כבר אין ימין ואין שמאל. מי שמנסים לטשטש את הבדלי העמדות. זו הדרך של השמאל, שמבין שהוא מיעוט בעם, לנסות לפתות אנשי ימין להצביע לו ולתפוס את השלטון. ההסכם שאליו דוהרים לפיד וגנץ מול חיזבאללה מזכיר לנו את קיומם של ההבדלים הדרמטיים הללו, ובעיקר ממחיש לנו הכי ברור שיש מה מחכה לנו אם הימין חלילה יפסיד בבחירות האלה.

שלטון שמאל חלש וכנוע, מאותרג תקשורתית ועטוף משפטית, רומס את הדמוקרטיה ודוהר חסר מעצורים להתפרקות מנכסים חיוניים, לכניעה לטרור ולאיומים ולהקמת מדינת טרור בלב ליבה של ארץ ישראל. התקשורת תמחא כפיים, המשפטנים יתגייסו וראשי מערכת הביטחון יתמכו, וכולנו נבכה חלילה ונשלם את המחיר עשרות שנים קדימה.

אז אל תלכו לים, אל תזרקו את הקול שלכם לפח מתחת לאחוז החסימה, ואל תתפתו להצביע לשמאל, גם אם הוא עוטף את עצמו בעלי תאנה "ממלכתיים" ומנסה לטשטש את עמדותיו ותפיסותיו. אין לנו פריווילגיה להמר על עתידה של המדינה היהודית ועל עתידם של ילדינו.