תמר, 8 שנים בלעדייך.
גם השנה נסעתי להורים המקסימים שלך בערב שמחת תורה. מין תיקון כזה לפעם ההיא שהגעתי עם ההודעה הנוראה.
בדרך נזכרתי בטיסה האחרונה שלך בטייסת. איזו תותחית היית. איך ניהלת את הגיחה. איך בעומס המטורף שהיה הצלחת להיות בקשר עם כל הגורמים הרלוונטיים. היית בתמונה עם האיומים האוויריים והקרקעיים ובזכותך המבנה הצליח במשימה.
היית צריכה להיות היום בת 33. חשבתי לעצמי שבטח היית היום מובילת רביעייה בטייסת. מהנווטים האלה שמובילים את המשימות המורכבות, אלה שקוראים להם כל פעם שיש משהו מיוחד.
החברים שלך שהגיעו איתך לטייסת כבר נשואים עם ילדים. אני כל כך יכול לדמיין אותך עם משפחה קטנה משלך.
חשבתי לעצמי אילו עוד תקרות זכוכית היית שוברת. עם הנחישות הזו שלך, ועם זה שאף פעם לא עשית לעצמך הנחות. וחשבתי כמה את חסרה. למשפחה. לטייסת. לחברים. למדינה. נוחי בשלום על משכבך. אנחנו נמשיך לזכור ולהתגעגע.