רבים חשים תחושת לאות כללית ואפילו דכדוך במערכת הבחירות הזאת. האם באמת משהו מהותי עתיד להשתנות? האם יתחולל שינוי דרמטי במצב הבטחוני או הכלכלי ואם כן, כיצד בדיוק זה יקרה?
בכל אופן, ייאוש מהמצב הוא לא אופציה סבירה, וכדי שזאת לא תהיה רק סיסמה ריקה, כדאי לחזור אחורה לרגע לבחירות הראשונות שהיו כאן בארץ, לפני שבעים ושלוש שנים (הכנסת נקראה אז "האספה המכוננת"). הבחירות התקיימו בכ"ד בטבת תש"ט (25.1.1949), כתשעה חודשים לאחר הקמת המדינה. הימים הם ימי מלחמת העצמאות. המדינה הצעירה עוד נאבקת על קיומה וקרבות עקובים מדם נטושים בצפון הארץ ובדרומה.
כיומיים טרם הבחירות פונה בן גוריון בקריאה נרגשת לעם בציון ומעודד את כולם לצאת ולממש את זכותם ההיסטורית. זכות שכלשונו, "ציפו לה דורות בכיסופים משיחיים":
"מחר נִקָּרֵא לבחור שליחינו לאספה המכוננת במדינת ישראל. המעשה המדיני הגואל, שנעשה ביום 14 במאי (הכרזת העצמאות), בלא סמכות פורמאלית ובלא בסיס דמוקרטי, יקבל מחר תיקונו החוקי. בבחירות כלליות וחופשיות של כל העם בציון המשוחררת, נקים הבסיס המשפטי העממי למדינתנו המחודשת. וכל איש ואשה שהחוק העניק להם זכות הבחירה – בל יעדרו מהקלפי. זוהי זכות גדולה – זכות היסטורית, שציפו לה דורות בכיסופים משיחיים, אלו הן הבחירות הראשונות לריפובליקה עברית בתולדות ישראל. אין זו זכות בלבד, אלא חובה – חובת כבוד לאומית, בה תתגלם אחריותנו ובגרותנו המדינית [...]
ביום זה נתייחד עם זכרם של גיבורי מלחמת השחרור שנפלו חללים על קידוש חירותנו ומולדתנו [...] שלא זכו להגיע איתנו ליום הגדול הזה [...] נלך כולנו לקלפי מתוך שמירה על כבוד הבחירות וטהרתן. הממשלה הזמנית קבעה את יום הבחירות ליום שבתון, למען יוכל כל אזרח, איש ואשה, למלא את חובתו האזרחית [...] ונשוב לראות איש ברעהו אזרח שותף למדינה היקרה לכולנו, ונקבל את פסק הדין של כלל הבוחרים באהבה ובנאמנות" (דוד בן גוריון, "לעם ולצבא: שדר" 23.1.1949, מובא גם בספר 100 סיפורים ארץ ישראליים לר' זאב ולק עמ' 245-246).
בגין ובן גוריון ביחד
אחד הסיפורים המשעשעים מיום הבחירות ההוא פורסם בעיתון מעריב לאחר הבחירות: "אישה אחת התחננה שיאמרו לה מי יותר טוב, אחרת תכניס שני פתקים יחדיו. כאשר אמרו לה: 'זה יהיה פסול', מחתה בתוקף: "אבל אני רוצה בעד בגין ובן גוריון ביחד" ("קוריוזים לרוב בירושלים", מעריב 26.1.1949 מובא בספרו של ז. ולק המוזכר לעיל עמ' 246-247).
הסיפור הזה, שיש בו בעיקר הרבה תמימות ונאיביות, על רקע המתיחות והאיבה ששררו בין שני המנהיגים הללו, מעורר בי גם שמץ תקווה ואבקש לבטא אותה דרך מילותיו של הרב שמעון גרשון רוזנברג זצ"ל (הרב שג"ר), במשל שהיה נוהג להשתמש בו פעמים רבות בדרשותיו לימי התשובה:
"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון". משל לזוג הנשוי כבר שנים ארוכות, הם יושבים ערב אחד ומסתכלים על היום הראשון, על התמונות של חתונתם, כשהיו צעירים ואוהבים. והם נזכרים. "זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו". הזכרונות מעלים בהם געגועים וכיסופים אחד לשני, לחסד הנעורים, "זכרתי לך חסד נעוריך". עם הזכרון חוזרים הרוך והעדנה שהיו חבויים בהם מאז, ושהתכסו במרוצת הזמן באפרוריות היום יום. הזכרון, אם כן, איננו מחשבה על העבר, אלא החייאת העבר בהווה. הוא קיים כאן תמיד, ולו רק ככיסופים. הזכרון מעצם מהותו איננו ה"זה" היומיומי, אלא הוא היכולת, האפשרות, לחיות את ה"זה" במימד של "הבא", המצוי ברצוי. או אז מתאפשרים פיוס, וסליחה והיטהרות. בני הזוג חוזרים ומתאהבים מחדש" ("זכרון ליום ראשון", אלול תשס"א, דרשות לימים נוראים, עמ' 20-21).
לבחור נכון
סיפור הבחירות הראשונות הוא מבחינתי מעין אותו "זיכרון ליום ראשון", זיכרון הראשית. לפני כל הסיבוכים והמשברים. לפני האכזבות, הייאוש המצטבר ותחושת חוסר האמון. כאשר אני קורא את תיאורו של דן שחם על אותן בחירות ראשונות: "בציבור שררה התרוממות רוח. רבים הצביעו בעיניים דומעות, מרוב התרגשות על שזכו להשתתף בבחירות הראשונות הנערכות במדינה יהודית עצמאית", אני כמעט יכול לדמיין את המדינה ככלה צעירה הדומעת מהתרגשות תחת חופתה.
ומה נותר מאותו "חסד נעורים" בבחירות לכנסת ה-25? התשובה, כך נדמה לי, חוזרת לדבריו של הרב שג"ר: "הזכרון, אם כן, איננו מחשבה על העבר, אלא החייאת העבר בהווה".
רבים יכתבו השבת בוודאי על הגורליות של הבחירות וימליצו להצביע למפלגה כזאת או אחרת. אינני מקל ראש בכך ובאמת המדינה שלנו נמצאת בתהליך בירור עמוק של זהותה. אלא שבחירה נכונה, לא מתחילה מסוג הפתק שנכניס לקלפי, אלא מנקודת המבט על עצם האפשרות לבחור. על האפשרות והזכות ההיסטורית לבחור במדינה יהודית. זכות שאי אפשר להתרגל אליה, גם לאחר שבעים ושלוש שנה. לא בחירה מתוך ייאוש של אין ברירה אלא מתוך אמונה והודאה גדולה לה' יתברך על האפשרות לחיות במדינה יהודית משגשגת ולנסות להשפיע על צביונה על פי אמונתנו. ומתוך המבט הזה – לבחור נכון. ואולי זוהי כבר מעין פרשנות מחודשת למילותיו של אמיר דדון: "מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב..."
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר