'סוּרמֵרָעוַעֲשֵׂהטוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ', נאמר בתהלים. אברם אבינו סר מרע ולכן יצא מאור-כשדים. אמנם אנו אומרים בכל בוקר, 'אתה הוא...אשר בחרת באברם והוצאתו מאור-כשדים', היינו ה' הוציאו, אך זה מתייחס להצלתו מכבשן האש, שבעקבותיה יצא מאור-כשדים. קדם לו אשור, בנו של שם, שסר מרע ביוצאו מנינוה, שבהנהגת נמרוד, שתושביה מרדו בה'.
'וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם', שנסעו מקדמונו של עולם חוץ מאשור, שעליו נאמר: 'מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר'. אשור פחד מחינוך ילדיו בשל אווירת הכפירה שנמרוד יצר. עם זאת, אברם לא רק סר מרע, אלא עשה טוב כשעמד בניסיון הראשון - 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'.
אברם, כבר משנגמל, והוא בן שלוש, החל מהרהר היש בירה שאין לה מנהיג. ובלשון הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה, 'כיון שנגמל איתן זה, [איתן הוא אברהם שענינו 'חוזק' כעץ המושרש באדמה, עד שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו], התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה... ולא היה לו מלמד, אלא מושקע היה באור-כשדים בין עובדי-כוכבים ...ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד. אולם, באופן מפתיע, בהלכה ב, כותב הרמב"ם שלא כילד שזה עתה נגמל, החל אברם להכיר את בוראו, אלא, 'בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו'. ואכן משיג עליו הראב"ד, הרי יש אגדה, שבן שלוש שנים בלבד היה אברם כשהכיר את בוראו, וכדברי הגמרא בנדרים לב.
משיב על כך הרב אהרן הלוי סולובייציק בספרו הנפלא 'פרח מטה אהרן', ואומר שנראה שאין סתירה. זאת על פי האמור בילקוט שמעוני על ספר משלי, שם שואלים 'היכן החכמה מצויה? רבי אלעזר אומר – בלב. רבי יהושע אומר - בראש'. וקשה, הרי כל תינוק יודע שמקור החכמה בראש ולא בלב, אלא שהלב מסמן את חכמת הרגש, והראש מסמן את חכמת המח. אברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל שלש על ידי חכמת הלב. משל לאדם שהיה מהלך במדבר והוא צמא וגם רעב. מרחוק ראה בירה ומשהתקרב ראה שהבירה כולה דולקת ומאירה. אמר בליבו: אי אפשר שבירה זו תהא דולקת בלי שקיים בעל הבירה. כך היה כשהיה בן שלוש, ועד גיל ארבעים, העמיק והכיר את בוראו מתוך חקירה ומופת.
חכמת הלב תחילה, כפי שפותח רבי יוסף קארו את שולחן-ערוך. יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. גיבור כארי, הוא כנגד הלב שתחזק ליבך בעבודתו והוא שלא יהא לבו חלוק בשעת קיום המצווה אלא יעשנה בחוזק לב ויטה לבו לקיים המצות תמיד בכל עת ובכל שעה, שכל זה הוא חיזוק הלב בעבודת ה'. כך מסביר הב"ח, רבי יואל סירקיש, הבית חדש, בטור.
ומעניין לשים לב, שכאשר נח נצטווה להיכנס אל התיבה, נאמר לו: 'וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ'. כי זוהי הצלת האנושות כולה מאבדון. לעומת זאת, אברם נצטווה: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ'. לכאורה אתה לבדך, כי ההצלה כאן היא הצלה רוחנית, אבל אברם לא נהג כן, אלא 'וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן'. מעצמו לקח בדברים את שרה אשתו, ואת כל תלמידיו ותלמידי שרי אשתו, ושכנע אותם להצטרף אליו אל המהלך האלוקי. רק לוט בא מעצמו, ככתוב: 'וילך אתו לוט'. אומר ה'שפת אמת', עיקר הניסיון בציווי 'לך לך' היה בעובדה שאברהם דאג לכל אותם מקומות שהוא עומד לעזוב, מי יאיר אותם באור אלוקי? מי יתקן אותם? מי יעשה נפשות בחרן? שהרי בניגוד לנח, המכונה צדיק בפרווה, זה הדואג לעצמו, אברם אבינו מיום שהכיר בבוראו, ביקש להפיץ את דבר האמונה, כך ששם ה' יקרא בעולם כולו. ונדמה כי לכן לא היה ה' צריך כלל לצוותו לקחת גם את שרי אשתו ותלמידיו עמו, כי ברור היה שכך ינהג.
מחד, ביקש אברם לקיים את דבר ה', את הקריאה 'לך לך', בו יוצא הוא לבדו אל הבלתי נודע, 'אל הארץ אשר אראך', אך מאידך, ביקש הוא לשמר את מפעל חייו עד הלום, הפצת שם ה' בעולם, מגמה עליה טרח עוד מגיל שלוש ועד עתה והוא בן שבעים וחמש, שנת צאתו מחרן. ביקש הוא לשמר את הישיבה שהקים, לצד האולפנה שהקימה שרי אמנו, ובהן חינכו רבים לאמונה בא-ל אחד, כשהוא מעבר מזה וכל העולם, עובד ע"ז, מעבר מזה. וכדברי רש"י, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן', הכניסום תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום. בשל כך, למרות שלא צווה על ידי הבורא לקחתם עמו, טרח ולקחם, שכנעם בדברים, שיבואו עמו.
הקריאה 'לך לך', מהותה היבדלותו של אברם אבינו מהעולם כולו, והוא תחילת ההבדלה בין ישראל לעמים. כל הדורות שהיו מהאדם הראשון ועד עתה לא היו אלא בשביל אברהם. ככתוב, 'אלה תולדות השמים בהבראם'. אומר הזוהר, כולם היו תלויים עד שנברא אברהם. וכדברי הרמב"ם ביד החזקה, שהיה אברהם מהלך וקורא ומקבץ העם, מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא בשם ה', שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם'. וכיוון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שעם הזמן נתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם את העיקר הגדול הזה. ולא עוד אלא שאברהם חיבר ספרים והודיע את תוכנם ליצחק בנו. יצחק אף הוא היה יושב מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, ...ויעקב אבינו לימד את בניו כולם, והבדיל את לוי ומינהו לראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם... ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.
דוגמה חיה לקיום ציווי זה של 'לך לך', למי שלוקח עמו את הנפש אשר עשה בנכר, חזו עינינו אצל הרב משה בוצ'קו זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' במונטריי שבשוויץ, ישיבה שהקים עוד אביו הרב אליהו זצ"ל. ישיבה זו מילאה גם תפקיד חשוב בהצלת נפשות בימי הזעם. ברבות השנים חש באותו ציווי אלוקי 'לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך', ועלה ארצה עם אשתו ועם תלמידי הישיבה, הנפש אשר עשו בשוויץ, והקים עולה של תורה בישיבת-ההסדר 'היכל אליהו', כשהוא ממשיך לקרוא בשם ה' בעולם בדרכו המיוחדת. דרך אותה, כאברהם שהעבירה ליצחק, הנחיל לבנו ממשיך דרכו, הרב שאול-דוד שליט"א הממשיך לקיים עולה של תורה ומעמיד תלמידים הרבה. על גודל ניסיונו זה של אברהם אבינו כתב ב'הגיוני משה', שכנגד רצונו העז להיות אב המון גויים קיבל משימה סותרת מבורא-עולם, ליצור עם מבודד, עם סגולה שהוא עתיד להיות אור לגויים.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל