אם יש איזושהי תובנה מן המשבר במו"מ בין נתניהו ובין סמוטריץ' הרי היא - שגם בכהונה השישית של נתניהו כראש ממשלה, אין חדש תחת השמש, וביתר דיוק, אין מקום תחת השמש השלטונית של נתניהו לציונות הדתית.
מהירות החזרה לדפוסים הישנים יכולה להתחרות במהירות האור. אך לא רק בהתנהלותו המוכרת כלפי הציונות הדתית הדפוסים שבים לסורם, אלא בסוגיות יסוד בוערות הממתינות בסבלנות דרוכה קרוב לשנתיים.
כבר במוצאי ה-1 בנובמבר כשממדי הניצחון החלו להתבהר אט אט נשא נתניהו נאום זהיר ומפייס לצד המפסיד וכלל בתוכו מחויבות לשורה של נושאים: 'להגדיל את מרחב ההסכמה בין הצדדים, מחויבות לשמור על הזכויות של כל אזרח, להילחם בטרור, להיאבק באיראן, לשמור על ירושלים מאוחדת, להביא עוד הסכמי שלום, לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי (אמירה תמוהה משהו...), ולהסכים שאנחנו אחים'.
הנאום של נתניהו ערב הניצחון לא כלל אף התחייבות לרעיונות ולאמונות שהיו המנוע הפוליטי האדיר שהקריס את ממשלת הזדון וריסק את מרכיביה לרסיסים. הנאום לא כלל אף מילה על ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לגוש הימין להוציא אל הפועל שורה של תיקונים בתחומי המשילות, השבת הביטחון ביו"ש, בלימת הכיבוש הפלסטיני ביו"ש, הסדרת ההתיישבות, מאבק בארגוני הפשיעה והצלת הנגב והגליל, השבת האיזון בין שלוש הרשויות, פסקת ההתגברות ועוד.
כלל הסוגיות הללו המריצו לקלפי ביום הבחירות לא רק את המוני בוחרי מפלגות הימין 'הקיצוני' אלא גם את המוני בוחרי מפלגת הליכוד שדורשים לראות הפעם ממשלת ימין על מלא-מלא ולא ימין-מינוס, חלש ורופס אלא שעד לרגע כתיבת שורות אלה נתניהו נמנע מלהצהיר על כוונותיו בסוגיות אלה באופן גורף, למעט הסעיפים הקואליציוניים המתהווים מול בן גביר, מתוך לחץ זמן גובר אך ללא סימן כי מדובר במחויבות אמיתית.
הסוגיות הללו, יש לזכור, עמדו בלב השיקולים המוסריים למאבק האיתנים של גוש הימין בממשלה החולפת מן העולם, ממש לנגד עינינו בימים אלה, הודות לשילוב בין ניסים גלויים ועבודת זיעת-אפיים של כלל האופוזיציה. אבל הייתה זו מפלגת הציונות הדתית, בראשות סמוטריץ', שלמרות גודלה המצומצם אז- ארבעה מנדטים בסה"כ, הרי שמשקלה כספק הכוח האידיאולוגי, המוסרי, האסטרטגי הטקטי והמעשי תרמו את ההון הפוליטי המכריע של קריסת הדיקטטורה שחיבלה בדמוקרטיה הישראלית, לתוך עצמה.
לא נראה שנתניהו הזדקק לעצות ולהמלצות הידידים האמריקאים אם להיעזר בסמוטריץ' בהפלת הממשלה. עם זאת, הוא הזדקק ועוד איך הזדקק לכישוריו הרטוריים והאסטרטגיים, לחכמתו, לתבונתו ולתושייתו, ותמיכתו הבלתי מסוייגת, תוך גילויי נאמנות נדירה למרות הביקורת העזה שהייתה לו על נתניהו.
בכל פעם שפנו אליו בוחרי הציונות הדתית בשאלות ובספקות האם ניתן להאמין אך הפעם הזו לנתניהו, שב והצהיר שהוא מתרשם שנתניהו מבין את גודל השעה, למד והפיק לקחים ויש להקים איתו ורק איתו ממשלת ימין על מלא, ותרם להתרת ספקות של רבים במחנה.
כך שחשיפת ההקלטות של דברים שאמר סמוטריץ' בלהט רגע בשיחה דיסקרטית, רק מבליטה עוד יותר את גודל אצילות הנפש שהפגין כשהתעקש ללמד זכות ולהגן בלהט, בגלוי, לאורך השנתיים האחרונות, בתקשורת ובתקופת הבחירות, על מי שנתפס כאחראי המרכזי לשורה ארוכה של מחדלי משילות חמורים בתחום האלימות, הטרור והפשיעה שפשו בארץ במשך שנות שלטונו.
למעשה, סמוטריץ' שימש מליץ היושר המרכזי של נתניהו שהכשיר את לבבות ציבור הציונות הדתית לצאת ולהצביע לו ולתת לו הזדמנות נוספת, שנתניהו מבין שהיא לא פחות מנֵס.
ועדיין, לשיתוף הפעולה ולאחדות השורות בתוך המחנה, היה תפקיד מכריע בהפלת הממשלה. אחרי שמחנה הימין הצליח להביא לקיצה של ממשלה שסיכנה הן את הדמוקרטיה, הן את בטחונה הלאומי של ישראל, נראה שהסכנה לא חלפה: שתי סכנות חדשות-ישנות מאיימות עליהן:
האחת, היא סכנת הפילוג הפנימי במחנה. זאת, לאור העובדה שנתניהו סודק את האחדות הזו ויורק לתוך הבאר של הציונות הדתית, שלגם מתוכה מים חיים במהלך השנתיים האחרונות והוא חייב לה את חייו הפוליטיים המחודשים. הסכנה השניה היא כניעות ההנהגה שלנו בפני הפריץ הנכרי והחששות הקמאיים ממנו.
אזרחי ישראל שואלים את עצמם בימים אלה בוודאי את השאלה הבאה: מי בעצם מנהל את המו"מ עם סמוטריץ'? ביידן או נתניהו? מי הריבון האמיתי במדינת ישראל ומי מקבל את ההחלטות הראויות והנכונות? אזרחי ישראל חייבים להתעורר מול מציאות בלתי-מתקבלת על הדעת על-ידי אף מדינה ריבונית בעולם, ולמחות על ניסיונותיה של ארה"ב לבלום תהליכים היסטוריים גדולים משיקולים זרים שבוודאי אינם לטובתנו, ולהבהיר לה, כי רק אזרחי ישראל יבחרו את מנהיגיהם.
החשש הפסיכולוגי של נתניהו להציב בפני השגריר קווים אדומים ולהבהיר לו כי בשום אופן לא מקובלת עלינו התערבות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, גם מצד הגדולה שבידידותינו, הוא שיקוף מדאיג של מציאות שאנו חוששים להודות בה, מציאות שהעצמאות שלנו חלקית או בעצם, מדומה. במציאות של עצמאות מדומה, קשה להגן גם על זכויותינו ההיסטוריות ועל ביטחוננו הלאומי מבית ומחוץ.
האזהרה של השגריר האמריקאי תום ניידס לנתניהו כי 'מינוי שר הבטחון צריך שייקח בחשבון את מערכת היחסים האינטימית בין ישראל לארה"ב' צריכה הייתה להיענות ע"י נתניהו באמירה החד-משמעית הבאה: מערכת יחסים שבה צד אחד מחליט עבור הצד השני היא איננה מערכת יחסים אינטימית. מדינה שמעוניינת במערכת יחסים אינטימית חייבת לכבד את העצמאות של המדינה האחרת ואת הכרעת בוחריה גם אם אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הראשונה.
עמידה נחושה וזקופת קומה של הנהגתנו בפני מנהיגי העולם מתוך אחדות השורות תזכה את ישראל בכבוד הראוי לה כמדינה שווה בין שווים, עצמאית וריבונית.