בפרשת חיי שרה, קורה מפנה מעניין מאוד. מעיסוק באבותינו, בגברים, בשושלות, לעיסוק מעמיק בנשים, באמהות שלנו.
הפרשה נפתחת בסיפור קבורת שרה, ומיד עוברת לעניין מציאת האישה הנכונה ליצחק. אנחנו יודעים רק דבר אחד לגבי האישה הזו, ולכאורה הוא תמוה מאוד: "... לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני… כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני יצחק" (כד', ג'-ד'). הציווי לקחת אישה דווקא מארצו ומולדתו של אברהם מפתיע, כי הוא עומד בדיוק מנגד לציווי הראשוני של ה' לאברהם, ששלח אותו לעזוב את אותו המקום: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך… ואעשך לגוי גדול…" (יב', א'-ב'). אם המסע של אברהם כולו טמון ביציאה מארצו ומולדתו, למה האישה לבנו חייבת להמצא דווקא במקום שממנו הוא יצא?
אחד הרמזים שעשויים לסייע לנו למצוא תשובה לשאלה הזו, הוא החזרה המרובה על שמה של אישה, שעבור העיניים של רובנו לרוב שקופה לחלוטין. וזו- מילכה.
מיד לאחר פרשיית עקידת יצחק, אברהם מגלה את המידע הבא: "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך" (כב', כ'). למה מספרים לנו דווקא על מילכה בתור היולדת, בתוך עולם שבו בדרך כלל מספרים לנו רק על הגברים והאבות? שמה של מילכה חוזר שוב ושוב בפרשתנו כמעין פזמון חוזר, שמנסה לעורר את תשומת ליבנו לחשיבותה של אם השושלת של האישה ליצחק. אם נחשוב על כך, זה הגיוני שכשאנו עוסקים בעניין מציאת אישה ליצחק, נעסוק דווקא בנשות השושלת. אבל מעבר לכך, אנחנו מזהים שיש משהו בערש מולדתן של הנשים האלו דווקא בחרן, שחשוב לשם השלמת השושלת הגברית שיצאה משם.
מה מיוחד בנשים משושלת מילכה?
נביט בסימן שעבד אברהם מבקש על מנת לזהות את אשת יצחק: "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי-נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לבדך יצחק …" (כד', יד')
למה דווקא זה הסימן? השקייה של עשרה גמלים לבד, זוהי עבודה קשה, סציפית וממושכת מאוד. האם מה שעבד אברהם רוצה למצוא, זו אישה שעובדת קשה בשביל כל עובר אורח, בשביל לפתור אותו מעבודתו הקשה? בשביל זה צריך להגיע עד לחרן?
הפסוקים רומזים לנו שזה לא משהו שרבקה היתה עושה בשביל כל אדם. אנחנו רואים זאת בתגובה של בני משפחתה לתיאור של עבד אברהם של מה שהתרחש בבאר, כסימן מהבורא לכך שזו האישה. אם היה זה מנהגה הרגיל של רבקה להשקות את הגמלים של כל עובר אורח- הם היו עונים לו שזה איננו מקרה מיוחד שמעיד על התערבות של הבורא.
אבל נראה שהם עצמם יודעים עד כמה זה מעשה מיוחד ולא שגרתי, שמעיד על כח ניסי מיוחד שנכנס בה. ניתן לראות את הכח העז שנכנס ברבקה להשקות גמלים כה רבים, בכזו קלילות ומהירות, כהקבלה לכח המיוחד שנכנס בידיו של יעקב לגולל את האבן העצומה מעל פי הבאר, בראותו את רחל. יש משהו ברגע הזה של זיהוי רוחני- שמעניק כוחות מיוחדים ועצומים, ואנחנו רואים אותו בפעולה כאן.
אנחנו חווים את רבקה בעמדה של זיהוי. אליעזר רואה זאת ומקבל ממנה את הוודאות. אנחנו רואים את כח הזיהוי של רבקה פועל גם בהיענותה המיידית לבוא עם עבד אברהם לא בעוד "ימים או עשור" (כד', נה'), כפי שמציעים בני משפחה, אלא במילה אחת ברורה ונחושה: "אלך" (כד', נח'). וגם כשהיא רואה את יצחק לראשונה, אנחנו פוגשים את אותו הכח: "ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל" (כד', סד')
למה כל כך חשובה העמדה הפנימית הזו של "זיהוי" בהקשר של נשות ואמהות שושלת אברהם.
בפרשה הבאה זה מתברר לנו לגמרי. נראה שלולי רבקה, יצחק היה בוחר בעשיו בתור היורש. נדרש כח זיהוי, יחד עם כח עמידה ונחישות בשביל לדאוג שהבן הנכון יבחר, ואת זה אנחנו נמצא אצל רבקה. מעבר לכך, נראה שנדרשים גם לא מעט כוחות של עורמה ורמייה, כדי לדאוג שהזיהוי הזה יצא לפועל. אולי גם את זאת היה חשוב לייבא מבית אביו הסבוך של אברהם.
שרה אמנו היתה המצפן לזהות את יצחק בתור היורש, ורבקה היא המצפן המזהה את יעקב. אולי זהו "העזר כנגדו" שהתכוון אליו הכתוב בפרשת בראשית, בנוגע לכוחה של האישה מול הגבר. היא לעתים עשויה לעמוד מנגד, אבל בעומק זו העזרה הגדולה ביותר כדי לשמור ולכוון את המהלך, ולהוביל אותו ל"בשר אחד" העוצמתי והמדויק שנועד להיות.
מי יתן שנזכה כולנו להעניק אמון כלפי התבונה והכוחות המיוחדים שאצל כל אחד מאיתנו בזמן ובמקום הנכונים, כדי להשלים אחד את השניה באהבה ועוצמה.