"משפט ראשי הממשלה", כך כינו את תביעת לשון הרע שהגישו ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו ובני משפחתו נגד אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, לאחר שבראיונות שהעניק, לפני שנה וחצי בתקשורת, ייחס להם מחלת נפש. כצפוי, המשפט הכה גלים בתקשורת, עד כדי כך שבאופן חריג ניתן פסק הדין בשידור חי לעיני כל.
סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופט עמית יריב, פרס את החלטתו על פני 25 (!) עמודים, וקבע כי דבריו של אולמרט אכן עולים לכדי לשון הרע. אולמרט הפסיד ומשפחת נתניהו ניצחה. לפיכך, קבע השופט כי על אולמרט לפצות את משפחת נתניהו בסכום של כ- 100 אלף ₪, כפיצויים והחזר הוצאות משפט.
קראתי את פסק הדין לאורכו ולרוחבו. כמה פעמים. בכל אחת מהן, ליבי נחמץ. לא רק בשל פרטי התביעה ואמירותיו השערורתיות של אולמרט, אלא בעיקר בשל ההזדמנות שהוחמצה, הזדמנות לתקן עוולה גדולה הרבה יותר מפגיעה כזו או אחרת לאדם פרטי, חשוב ככל שיהיה.
חוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול, בין היתר:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו , אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
(4) לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
כאמור, רה"מ לשעבר אולמרט ייחס לרה"מ המיועד נתניהו ולבני משפחתו מחלת נפש ואף הגדיל לומר שמחלתם אינה ברת שיקום, כך ש"הדרך היחידה לשקם את המדינה זה להכניס אותם [...], להוציא צו אשפוז גם לו גם לה וגם לבן ...".
דבריו של אולמרט הינם איומים ונוראים, אך לא רק מהסיבה שעליה אתם חושבים. מה שנורא ואיום בעיני הוא שפעם נוספת, מחלה או מגבלה של אדם היא מושג ללעג, להשפלה ולבוז, פעם נוספת הושארו מאחור כל אותם מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם, שאומנם לא נכחו באולם, אבל כבודם בהחלט נרמס.
כן, קיימת כיום דעה קדומה שלילית על מחלות נפש, דעה קדומה שאינה מוצדקת וע"כ קבע השופט שנגרמה עוולה משמעותית לנתניהו ופסק לו ולבני משפחתו פיצויים. אולם, בין 25 העמודים המפרטים את פסק הדין ואלפי המילים שנכתבו בו, ישנה התייחסות רבה לנושאים כמו חופש הביטוי, גובה הפיצוי, קו ההגנה שנקט אולמרט, משפחתו של נבחר ציבור וכדומה, בעוד השימוש במחלת נפש ככינוי גנאי זוכה להתייחסות מועטה ושולית למדי.
השופט יריב אכן ציין את התיוג החברתי השלילי המתלווה למחלות נפשיות, תיוג שלא רק שמקשה לעיתים קרובות על הטיפול במחלה, אלא אף מונע מחלק ממתמודדי הנפש לגשת אליו. השופט אף ציין שהמציאות העגומה הזו היא מנת חלקם של מתמודדי הנפש על אף מאמציהם הכבירים של אנשי המקצוע לתקן את המצב.
אבל, ופה מגיע האבל הגדול, לא השכיל השופט יריב לעלות מדרגה ולקחת חלק באותו תיקון חברתי הנדרש כל כך, אף לגרסתו. מצופה היה שהשופט לא רק יציין את המציאות העגומה אלא ישכיל להבין שהאחריות לתיקון מוטלת גם עליו, כמו על החברה כולה. פסק הדין הוא צעד בכיוון הנכון, אך הוא למעשה השלמה עם המציאות: הסטיגמה אינה מוצדקת ומזיקה, אך מאחר וממילא היא קיימת, דבריו של אולמרט הם "פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם".
אל תבינו אותי לא נכון. דבריו של אולמרט פסולים ושערורייתיים ופגעו במשפחת נתניהו, ואכן עליו לשלם בעבורם. אני מבינה היטב את הפלונטר בפניו עמד השופט, אולם עיקר הנזק שהסבו, ופסק הדין מקבע זאת, לא נגרם למשפחת נתניהו, אלא למאות אלפים, שלא נכחו במשפט, שכבודם נרמס ולא ניתנה להם היכולת להגן על עצמם – מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם.
תיקון החברה הוא אינו משימה קלה, שכן מדובר בתהליך ארוך הכולל ניפוץ סטיגמות והכרה במציאות העגומה העומדת בפני המתמודדים עם מחלות נפשיות. בית המשפט היה יכול לקחת בו חלק משמעותי, ולהתייחס לחובה המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו למגר את הסטיגמה כלפיהם ויותר מראוי היה שהשופט יריב, באופן מושכל, היה פוסק סכום גבוה יותר וממליץ לצדדים המכובדים בתיק להפנות את הסכום שנפסק או לפחות את חלקו למטרות ציבוריות, לגופים ללא מטרות רווח שחרטו על דגלם את המאבק בסטיגמה, הפוגעת ללא רחם במתמודדי נפש, שפעם נוספת נשארו מאחור, בחצר האחורית של החברה הישראלית.
--
ח"כ מיכל וולדיגר, סיעת הציונות הדתית