אפתח בגילוי נאות: אינני חובב כדורגל. למען האמת, מעולם לא אהבתי לשחק כדורגל וגם לא לצפות במשחקי כדורגל.
אך מאחר ובימים אלה רבבות בני אדם בארץ ובעולם מעלים את הכדור על ראש שמחתם, לא רציתי לקלקל להם את השמחה אלא לנסות להעמיק בה קצת ולהבין מה יש במשחק הזה שגורם לכל כך הרבה אמוציות – שמחה, תסכול, התרגשות ועניין.
ועוד הבהרה חשובה: אין בדבריי להלן עידוד לצפייה במשחקי כדורגל או בכל משחק אחר. הרבה יותר טוב ובריא מלצפות בכדורגל ( בעיקר תוך כדי פיצוח גרעינים ושתיית בירה), הוא לשחק כדורגל, או כל ספורט אחר שאתם אוהבים. אבל בכל זאת, כמו כל דבר כמעט, גם כדורגל יכול ללמד אותנו על עצמנו ועל החיים דבר אחד או שניים. מה גם שהמילה 'מונדיאל' פירושה המילולי הוא "עולמי" ומשהו עולמי כזה כנראה יכול ללמד את העולם גם משהו חיובי.
לפני כארבע שנים פרסם מרצה ספרדי לפילוסופיה ומתמטיקה בשם מנואל גרסיה מאמר בשם כדורגל ופילוסופיה. במאמר הזה האיר הארות מעניינות וחשובות על המשחק וליקטתי מתוכו קטעים קצרים שמצאתי בהם ערך.
להעביר את הכדור
"מאמן כדורגל מפורסם בדימוס אמר בריאיון שכדורגל משמעו לקבל כדור, לשלוט בו, לרוץ ולהעבירו הלאה… עם לידתנו אנו מקבלים את החיים דרך גופנו, ואז מתפתחים, גדלים ורצים עם החיים… לבסוף מגיע הרגע שבו אנו צריכים להעביר את החיים (את הכדור) לחבר אחר. החיים לעולם אינם מפסיקים את התנועה, היא עוברת מאחד לאחר.
בכדורגל, קיים כינוי גנאי לשחקנים שאינם מעבירים את הכדור הלאה... בדומה להם, יש אנשים המעניקים חשיבות רבה לרושם האישי וצמאים לכבוד. הם יעדיפו לחיות חיים שטחיים מאשר לחשוב על טובת הקבוצה או החברה".
משחק של ערכים
"כדורגל הוא משחק קבוצתי, ולפיכך אנו יכולים ללמוד ממנו ערכים אנושיים, כמו: מחויבות, אחווה, אחריות, נאמנות ומציאת שביל הזהב, לא רק עם אחרים, אלא גם עם עצמנו. אנו יכולים גם ללמוד ממנו על הערך של נאמנות. בענפי ספורט אחרים, כדוגמת הרוגבי, קיימות מסורות המדגימות זאת היטב. כך, למשל, בקבוצות רוגבי רבות קיים מנהג שבסיום משחק, הקבוצה האורחת מנקה את המלתחה שלה ללא קשר לתוצאת המשחק, כדרך להעניק כבוד למתחרה".
מזל או עבודה קשה?
"כששחקן בועט בעיטה חופשית לשער הנגדי ומנסה להרים את הכדור מעל למחסום שהעמיד היריב, אפשר לראות כיצד הכדור מצייר מסלול דמוי פרבולה מושלמת כדי לחדור לשער הנגדי. האם מדובר במזל טוב בלבד? מובן שלא, כי מאחורי היכולת הזאת עומדים אימונים מפרכים ומאמצים רבים. הצורך במאמץ כדי להגשים את המטרות שלנו, הוא דבר שאנו יכולים ללמוד מהכדורגל".
למה אנחנו נאמנים?
"אם נשאל, אוהדים של קבוצת כדורגל מהי סיבת השתייכותם אליה, הם בוודאי היו משיבים שזהו גם עניין של סנטימנט (=רגש). אין הם יכולים להסביר את הדבר באופן רציונלי.
אבל אם נבקש להעמיק מעט, אם ניפגש עם אוהד הקבוצה לשיחה על כוס קפה, או לשיחה לאחר אחד מהניצחונות של הקבוצה, אולי נגיע למסקנה שמעריצים רבים מתמידים עקב נאמנותם. זו יכולה להיות נאמנות לעיר מסוימת, או נאמנות להורים שתמיד השתייכו לקבוצה. הנאמנות כערך אוניברסלי זוכה היום לביקורת כי כבר אין אומרים "אני נאמן לערכים של הקבוצה הזו," אלא שומעים יותר "אני אוהד של…"
בואו נתמקד במילה "אוהד" (fan) – זהו קיצור של המילה "פנטי", אדם המגן על אמונה או דעה בלהט מוגזם מבלי לכבד דעות ואמונות של אחרים. דבר זה אולי יסייע לנו להבין יותר את מה שקורה באצטדיונים רבים, וימחיש כיצד השפה המדוברת משקפת את החברה..."
כלומר, ככל שהערך בו אנו מאמינים גדול וטוב יותר, יש סיכוי רב יותר שלא נתדרדר לפנטיות עיוורת ואלימה.
כאוס, סדר וכדורגל
"יש כדורגלנים שבעצם נוכחותם במגרש מקרינים סדר לקבוצה... שחקנים כאלה עשויים להשפיע על הקבוצה לשחק היטב. ואם יותר לי להוסיף, אלה הם השחקנים המנתבים את הדרך, עושים סדר בכאוס, משום שאין מדובר כאן רק בהבקעת שערים. העניין הוא איך משחקים.
השמחה העולה בעקבות הבקעת שער רגעית, אבל ההנעה של המשחק ושל הקבוצה יכולים להימשך 90 דקות. אין מדובר פה ביכולת לחיות חיים ארוכים או קצרים, אלא באיכותם, בטיבם. כל הפילוסופים לימדו אותנו עד כמה החיפוש אחר הסדר הכרחי בחיים כדי להגיע לאושר.
בחזרה לנאמנות: היינו יכולים להגדיר מושג זה כמתאם בין מחשבה, סנטימנט (=רגש) ומעשה. מעניין שקבוצות כדורגל רבות נאמנות למבנה של המשחק. הן אינן עושות בו שינויים ומשחקות בעיקר במהות זהה... אנו יכולים לבחור בין התנהגות מוסרית להתנהגות לא מוסרית. מה שיכריע את הבחירה הוא חוסנו של המבנה פנימי שלנו, במהותנו...
הדבר החשוב באמת הוא לא לנצח או להפסיד, אלא איך משחקים. ובחיים – הדבר החשוב הוא לבחור צורה או דרך חיים שיאפשרו לנו לבנות בתוכנו מבנה פנימי מוצק ועם יסודות מוסריים עמוקים".
ולסיום, פרשת תולדות (בה מתואר כיצד יצחק אבינו מבקיע בתנאי שטח בלתי אפשריים מאה שערים!) מספרת על המאבק ההיסטורי בין האחים התאומים עשיו ויעקב.
בליבו של המאבק הזה עומדת השאלה מה מוביל את החיים – למי משפט הבכורה; לכישורים הפיזיים והטכניים בהם ניחן עשיו, או לכישורים המוסריים בהם ניחן יעקב אבינו. איננו מתרגשים מעוצמת האצטדיונים של עשיו. אך אולי אם נטה את אוזננו ונקשיב היטב, נוכל לשמוע את קול יעקב הבוקע גם מאצטדיוניו של עשיו.