החלום דווקא התחיל נפלא: בחלומו הוא ראה חדר מפואר ומהודר, נקי, נוצץ, רחב ידיים ומבהיק, ובחדר יושב ילד מתוק, לבוש מחלצות. ופתאום השתנתה התמונה באחת. לתוך החדר הושלכו בוץ, לכלוך וזבל מכל הסוגים, והחדר התחיל להתמלא בטינופת הזו. בגדי הילד התלכלכו, וגם על הילד עצמו הושלכו ערמות לכלוך מבחוץ, והילד בניסיון להגן על עצמו צעק: "די, תפסיקו".
אבל הסיוט לא נגמר: החדר התמלא עוד ועוד מהרפש הזה. והילד? שרוי עד ברכיו בלכלוך ההולך וגואה. מי זורק את הלכלוך, מניין הוא מגיע? הוא התעורר אחוז פלצות, כשהוא נושם בכבדות וזיעה קרה כיסתה את גופו. מי זרק את הלכלוך, מה זה היה, איך נגמר הסיוט הזה?
זהו לא משל, אלא מציאות קיימת. כולנו חולמים לחנך את ילדינו במדינת ישראל להיות נאמנים לארצם, לעמם וליהדותם. והנה נרדמנו, ובזמן שאנו ישנו, מישהו מחוץ לחדר, מחוץ למשרד החינוך האמון על חינוך ילדינו, זרק על ילדינו הטהורים לכלוך מכל הבא ליד, כולל חינוך לאיבוד הזהות הפרטית, המשפחתית והלאומית, כולל תכנים רפורמיים ואפילו תכנים נוצריים.
ושלא נתבלבל: התכנים הללו לא נכנסו ע"י החלטה של אנשי משרד החינוך, לא עברו בהחלטות ממשלה, ולא הגיעו מתוך שיקול המחנכים. מדובר בקרנות המגלגלות כספים רבים, שמטרתן להכניס דעות זרות לחינוך ילדינו מתחת לאף ובחוסר שקיפות.
והנה עכשיו סוף סוף חוזר ההיגיון, וחוזרת הדמוקרטיה. הממשלה שנבחרה ברוב מובהק לדאוג לפניה הלאומיים של מדינת ישראל מתחילה לפקח על החינוך, לבדוק מהם התכנים הראויים ולדאוג שלא כל בעל המאה יהיה גם בעל הדעה.
וכאן נתפסה האופוזיציה החדשה בקלקולה. במסווה של דאגה לדמוקרטיה הם שואלים: איך ייתכן שאדם אחד שאינו איש חינוך בתפקידו יקבע על כל תכני החינוך. ראש ממשלה מכהן יוצא בקריאה לראשי ערים לא לשמוע בקול הממשלה החדשה, שר הביטחון פותח במאבק, שרת החינוך היוצאת מדברת בחריפות על אבי מעוז, שר חינוך לשעבר מדבר על כך שזה לא יהודי, לא דמוקרטי, לא ציבורי ועוד. ההפחדה מרקיעה שחקים, עוד לפני שסגן השר הנכנס אמר מה הוא יעשה, עוד לפני שהוא העביר החלטה אחת, עוד לפני שהממשלה בכלל קמה.
קול הזעקה הזה, הפחד מעצם התפקיד החדש מראה שהם יודעים שיש להם ממה לפחד. הם יודעים מה הם הכניסו למערכת החינוך, איך הכניסו ומי הכניס. הם יודעים שנכנסו תכנים פוגעניים כאלה גם לחמ"ד ולכן הם עושים הכול כולל הכול כדי לעצור את זה.
אנחנו טעמנו קצת מזה בביה"ס הממ"ד בגבעת שמואל, בעיריית הרצליה של אלעד צדיקוב, אבל זו תופעה ארצית. ואם על זה הם מוכנים להתפוצץ ולפוצץ איתם את הדמוקרטיה, כנראה ששם מתנהל עיקר המאבק. לא אצל בן גביר בביטחון הפנים ולא בקרב על תודעת המבוגרים אלא בשאלה איך ייראה הדור הבא.
--
צבי גרוס הוא חבר בתנועת 'קוראים לדגל'