סערת אבי מעוז: אל תגידו מה לא, תגידו מה כן

סערת אבי מעוז והתוכניות החינוכיות מונעת מאיתנו לקיים דיון מהותי בסוגיה החשובה ביותר שעל הפרק: איך תיראה מדינת ישראל בעתיד?

קל מאוד לנהל דיון מפוזיציה. אני ימני אז אני בעד אבי מעוז, אני שמאלני אז אני נגד.

אבל מה קורה כשמסתכלים באמת על המציאות? הורים רבים התלוננו בחודשים האחרונים על ההשלכות של רפורמת הבגרות בתנ''ך. הבגרות בוטלה, ועמה הצורך בשיעורים קבועים בתנ''ך. כך בבתי ספר רבים מוותרים על שעות כי אין בהן צורך, ומלמדים תנ''ך רק במחצית השנה.

תלמידים רבים מגיעים לגיל 18, גיל גיוס, בלי לדעת כמעט שום דבר על המסורת שהביאה אותנו לכאן. לא צריך להיות אדם דתי כדי לדעת מה זה קידוש, כדי לרצות שהילדים שלך יידעו להניח תפילין, יכירו את סיפורי התנ''ך ואת האתרים הארכיאולוגיים הרבים הפרוסים ברחבי הארץ. שלא לדבר על השבת – אבן יסוד בתרבות הישראלית לפני 100 שנה, ערך קריטי וחשוב לרבים מהוגי הציונות, חילונים ודתיים כאחד. מה נשאר ממנה היום בחינוך הממלכתי? מעט, אם בכלל.

במכון הלאומי לשבת, חברה וכלכלה, גילינו שיש פוטנציאל עצום לשיתופי פעולה בנושא השבת. ההיבט הסביבתי יכול לחבר קהלים חדשים לגמרי לשבת. יום אחד שבו יש הפחתה בפקקים וכתוצאה מכך בזיהום האוויר. יום שלם שבו אפשר להגיד – אני שומר על כדור הארץ.

גם בהיבט הקהילתי אפשר למצוא חיבורים. כל עירייה יכולה להפוך את השבת להזדמנות ליצירת מפגשים קהילתיים בשכונות. לא צריך לחכות לירי טילים כדי להכיר את השכנים במקלטים, אפשר לפעול כבר עכשיו כדי לקרב בין האוכלוסיות.

הבעיה נוצרת כשהדיון מושתק באופן אוטומטי ומנוהל לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. מתנגדים לדעות של אבי מעוז? בסדר גמור, זכותכם. אבל האם באמת אין שום מקום לבחינה מחודשת של התכנים החיצוניים בבתי הספר שלנו?

האם רק חינוך למיניות בגילאי יסודי הוא מה שחשוב? האם דווקא מפגשים עם קרובי משפחות מחבלים, או עם מסתננים בדרום ת''א הם הדבר הקריטי לצמיחה של דור העתיד במדינת ישראל?

במקום להגיד כל הזמן מה לא, כדאי שנלמד להתחיל לומר מה כן. מה כן חשוב לנו? מה הם הערכים שחשובים לנו כהורים עבור התלמידים שלנו? נדמה לי שבנושא הזה אפשר לגבש הסכמה מקיר לקיר.

אף אחד לא האמין שהשר הראשון מהקהילה הגאה בישראל יגיע דווקא מהימין. אף אחד לא האמין שתיווצר ברית אידאולוגית בין שפי פז, לסבית מדרום ת''א, לבין אנשי עוצמה יהודית. מסתבר שלא חייבים להסכים על הכל כדי לפעול יחד.

גם אני לא מסכימה עם היחס של אבי מעוז כלפי נשים. עם זאת, ברור שיש מקום לדיאלוג. אם היה מקום לדיאלוג עם מנסור עבאס וואליד טהא, להבדיל, אנשים שביקרו משפחות של מחבלים, אז בוודאי שיש מקום לנהל שיח עם אדם שהיה מנכ''ל של משרדים ממשלתיים ויש לו זכויות רבות בקליטת עולים בישראל.

ההוצאה המיידית שלו מתחום הלגיטימציה מייצרת בדיוק את ההפך שאותם אנשים שתוקפים אותו, מנסים ליצור. חבל.

הכותבת היא נשיאה ומייסדת, המכון הלאומי לשבת, חברה וכלכלה