לפני כחודש זכינו להשתתף בברית משפחתית שהתקיימה בישיבת הר המור בירושלים. הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, סבא רבה של התינוק, שימש כסנדק. מבעד חשכת ענני החולי בקעו קרני אור החוצה – הארת הפנים המיוחדת של הרב מרדכי, הארת הנשמה, אותה לא הצליחה גם המחלה להכחיש ולהחליש.
אילו הייתי צריך להסביר מה אמורה התורה לחולל בנפש האדם, הרי שהרב מרדכי זצ"ל הוא עבורי הדוגמא הטובה ביותר לכך. לא זכיתי כמעט ללמוד ממנו, רק מעט שבמעט, מפגשים בודדים ועוד פירורים מדברים שבכתב, ובכל זאת – עבורי היווה הרב מרדכי מודל לתורה שהיא סם חיים. תורה שמחה, חיונית, אנרגטית, אופטימית, מלאה לב טוב ועין טובה. מלאה חן וחסד. לא אדם שלומד תורה אלא אדם שנושם תורה. מרגיש תורה וחי תורה. מתקיים ב"ספירה" של קדושת התורה.
בהספדו, הקריא הרב טאו שליט"א את דבריו של הרב שמעון סטרליץ, תלמידו הגדול של הראי"ה זצ"ל, בהספדו על רבו: "ומהות הקדושה היא: התמדה, רציפות ושלמות של חיים עליונים טהורים ושל השגות חודרות, בלתי פוסקות, לתוך נשמת העולם... כל עוד שאין רציפות, אחדות והתמדה של חיים טהורים, של חיי אמונה נשגבה, של התדבקות במקור הנצח ללא היסח דעת כלשהו – אין "קודש". כל היסח הדעת פוסל בקדשים (עיין פסחים לד, א). ורק אדם הנמצא בתוך "ספירה" עליונה של אמונה טהורה, הממלאה את כל ישותו ללא שיור; אדם החי חיים טהורים מתמידים, קבועים וצמודים – ללא חציצה – למקור החיים; אדם החי חיים של "הרגשת אלהים" אינטנסיבית, הזורמת בנשמתו זרם שוטף ללא הפוגות; אדם החי חיים של הימצאות תמידית בתוך ה"ספירה" של הרצון העליון, מקשיב לסוד שיחו ומגשים אותו במעשים טהורים, בקיום מצוות ושמירת תורה על כל פרטיה ודקדוקיה – רק אדם כזה זוכה לדרגת ה"קדושה" ("מהמקור", עמ' נא-נב).
"קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָאָה בֵּית שְׁכִנְתֵּיהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵיהּ". קדושה עליונה שמופיעה בתחתיות ארץ ומאירה אותה.
באותה ברית משפחתית, התבקש הרב מרדכי זצ"ל לדבר. ועל אף הקושי הפיזי העצום, ממקום מושבו לצד רעייתו הרבנית, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אחז במיקרופון ונשא דברים שנחצבו מלבבו הטהור והקדוש. הטיתי את אזני והקשבתי לכל מילה. בסתר ליבי הרגשתי שאלו מילים המבטאות את אומר חייו. למפרע אולי מתבררים דבריו כמעין צוואה.
מאחר והברית התקיימה סמוך לפרשת וירא, דברי הרב נסובו בעיקר סביב פרשת העקידה. בדבריו עסק בפרשת העקידה אך מבין השיטין ניתן היה לשמוע על התמודדותו עם ייסוריו וכך אמר: "אברהם אבינו לא התפלל להצלת יצחק, כמו שהתפלל להצלת סדום מהפיכתה. לאברהם אבינו ברור שיש הבדל בין דרך הנהגת ה' איתו, לבין דרך הנהגת ה' עם שאר אנשי העולם. מתוך כך אנו למדים שמה שנדרש מאברהם אבינו, לא היה לשאול את עצמו – על מה ה' מעניש אותי? מה אני צריך לתקן? אלא נדרש ממנו פשוט לפעול עם ה', לקיים את רצון ה'" (לאחר מכן ראיתי שדברים דומים פורסמו במאמר "יתמוך דברי ליבך" והבאתים בלשונו שם). וכך חתם את דבריו: "הקב"ה הוא המנהיג אותנו ותפקידנו לקבל את הנהגתו. זוהי המחשבה הנכונה שצריכה ללוות את חיינו, ואלו הם חיים מתוך עומק האמונה".
בכך באה לידי ביטוי גם מידת התמימות עליה דיבר בנו, הרב אביחי יבדל לחיים ארוכים וטובים, בהספדו. להתהלך עם ה' בתמימות, בכל מצב. וכך אמר הרב מרדכי בשיחה אחרת: "אמנם לעתים יש קושי נפשי לקבל אירועים שונים המתרחשים במציאות ולשמוח בהם. אכן, זהו קושי מובן ופעמים יש לו מקום. אבל נקודת המוצא הבסיסית שלנו צריכה להיות האמונה התמימה והישרה, והקבלה של הנהגת הקב"ה ותורתו בלא התמרמרות" (כי הם חיינו עמ' 31).
"חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". פניו של מי שבתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. פנים המחזירות את הארת פניו של ה' יתברך, המנהיג את עולמו בטובו ובחסדו.