כשמצדי האחד חברי משה סלומון, שהלך 1,000 ק"מ ברגל כדי לעלות לא"י, ומצדי האחר חברי אוהד טל שנסע אלפי קילומטרים כדי להביא יהודים ארצה
אני נזכרת ברחל אמנו, שנפטרה בדרך הארוכה "בעוד כברת דרך לבוא אפרתה".
אני מצטטת לעולים החדשים שהתקבצו בחדר-הסיעה שלנו את דברי ירמיהו הנביא: "רחל מבכה על בניה כי איננו", ושואלת: איזו מין עברית זו? מילא רחל אמנו, שהיתה עולה-חדשה, אבל ירמיהו הנביא, צבר בן צבר, לא יודע שצריך לומר "בניה כי אינם", או "בנה כי איננו"?
אבל "בניה כי איננו" זו לא טעות בעברית. זו זעקת הלב האמתית של רחל אמנו, שמרגישה בחסרונו של כל אחד מבניה שעדין איננו כאן אתנו. גם אם סביבה מיליוני בנים ובנות שכבר עלו לא"י או נולדו בה, עדין רחל אמנו מרגישה כל אחד שאיננו כאן, מבכה את חסרונו, ומתפללת לשובו.
אני מספרת לעולים החדשים מעט על אתגרי העלייה והקליטה שהיו מנת חלקם של אמא שלי ז"ל, שכדי לעלות ארצה בגיל 14 וחצי נאלצה לחצות את הגבול בחשכה באופן בלתי-לגלי, ולחיות בארץ למעלה משנתיים ללא הורים, של בעלי שעלה ארצה לבד בגיל 15 וחצי הישר לתוך מוראות מלחמת יום כיפור, ושל חמי היקר שעלה ארצה כשהוא נוטש משרת מנהל בי"ס ונאלץ לעבוד לפרנסתו כמחסנאי. גם היום, וגם בכל מצב, עליה היא משימה קשה, וכמוה גם הקליטה. הדרך הנכונה לעדות זאת היא ללכת בדרכה של רחל אמנו, ולהרגיש שכל אחד ואחת מאחינו שעוד לא עלה ארצה הוא בבחינת "איננו".
אני מספרת לעולים, שכיו"ר סיעת הציונות הדתית, אני גאה ושמחה שהסיעה שלנו החליטה לשים את נושא העלייה והקליטה במרכז סדר היום שלה, לקחת לאחריותנו את משרד העלייה והקליטה, להשקיע בנושא הזה - שהוא לב העשייה הציונית - משאבים ומאמצים מיוחדים, ובין היתר להקשיב הקשבה אמיתית לעולים עצמם, לקשייהם, לבקשותיהם ועצותיהם.
נושא העלייה והקליטה חייב לחזור למרכז תשומת הלב של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית כולה, ואנחנו נפעל על מנת שכך יהיה - אני מבטיחה להם.