התגובות הסוערות לניצחון הימין בבחירות מציפים את השיח הציבורי בגלים גבוהים וסוערים, ים עם דגל שחור .
הפוליטיקאים מהשמאל ושמאל מרכז ממשיכים במסרים של מערכת הבחירות, כאילו לא היתה הכרעה, ומתחרים ביניהם למרות הפילוגים בתוכם מי מקצין יותר וממריד יותר. ההתלהמות מדהימה בעוצמתה, ונראה כאילו הם "איבדו את זה", אין בלמים.
המו"מ הפוליטי של הקמת הממשלה הוא מאכזב, לא מוצלח ולא נעים גם לבוחרי הימין. חברי הקואליציה הגיעו רעבים מדי ועם תיאבון בלתי מוגבל ולא בריא. הם משקועים בלנסות להשיג הישגים בלתי אפשריים, מוגזמים ולא ריאלים.
ההתייחסות הפוליטית הזו מקלקלת לא במעט את טעמו המתוק של הנצחון, ונותנת פרוגנוזה לא טובה להצלחת הממשלה ואריכות ימיה. כל ההדלפות מהמו"מ מזינים ומגבירים את הסערה הציבורית. תחילה היה זה בן גביר שסימן סמרטוט אדום בעיני השמאל, אך הוא הפתיע יחסית במיתון ומרכוז התבטאויותיו, ואז הגיע סמוטריץ והדליק את הלהבות. ממה שפורסם נראה שהוא שואף למכסם את סמכויותיו, כמעט ראש ממשלה ושר בטחון חליפי, וקיים החשש שמרוב סמכויות שום דבר לא יתממש.
ואז הגיע אבי מעוז שבכלל הוציא את דעת הקהל מדעתה, וכל העכבות שעדיין קצת היו לצד המפסיד הוסרו. הקללות של גזען, חשוך פרימיטיבי הומופוב ופונדמנטליסט נזרקו לחלל הציבורי ללא סוף. סוף העולם וחושך יד על ישראל. והוא במקום לעדן ולמתן ממשיך לזרוק גפרורים לחלל הציבורי.
לכאורה, אפשר להתייחס לכך בביטול כסערה בכוס מים, ועם השבעת הממשלה וכניסתה לתפקיד ירגעו הרוחות והציבור המרכז שמאל יקבל את דין הבוחר ויסתפק בביקורת מתונה.
אך כלל לא בטוח שכך הם פני הדברים., ויש חשש שכל הארץ תמלא מחאת גשרים, ,ובלפור יתחדש במהדורה גדולה יותר. מה שנראה תחילה כהתקף חרדה ובהלה אמיתית, עלול להפוך לתבהלה פוליטית מגמתית ומחאה אלימה וקשה יותר.
התבהלה וההסתה נגד אבי מעוז חשפה באופן נוקב ואמיתי את הדיקטטורה האמיתית שקיימת שנים רבות, דיקטטורה תרבותית מתחת פני השטח הפוליטי. ניתן היה לחוש בה בשנים האחרונות, הולכת וצוברת כוח ותאוצה, אך לא במימדים בהם היא נחשפת בימים אלו. הדיקטטורה התרבותית והרעיונית היא שילוב של תרבות הפוליטיקלי קורקט, הפוסטמודרניזם הקיצוני, והפרוגרסיביות הליברלית המוגזמת.
היו הוגים ששמו לבה אליה מימין, בעיקר בימי טראמפ העליזים, כמו ד"ר גדי טאוב בקטע הפילוסופי, ד"ר גיא בכור בקטע הפוליטי ורבים אחרים. השמאל מרכז סוחב עמו תיסכול מתמשך שלמרות שלטונו התרבותי, בתקשורת, באמנות, באקדמיה ובמערכת המשפט הוא לא הצליח לנצח פוליטית את הימין בראשות נתניהו.
משפט נתניהו וההצלחות בבחירות האחרונות להגיע לתיקו ובסופו של באמצעות החיבור לבנט וימינה להדיח את נתניהו, הרגיעו מעט את השמאל, ונתנו לו את האשליה שנתניהו חוסל פוליטית והם הולכים לגזור את הקופון של מתקפת האנטי ביבי ושנאת נתניהו. לכן חזינו בהיבריס והתרדמה לקראת הבחירות האחרונות, וניצחון נתניהו והימין מלא מלא הפתיע אותם ותפס אותם בלתי מוכנים. לכן התסכול הוא גדול והוא מוליד תוקפנות מילולית חסרת תקדים על סף אלימות מילולית ומרי אזרחי. וזה כברמדאיג.
על הימין להיות קשוב ורגיש לתהליכים הללו. מצד אחד נחוש ואמיץ להביא לידי ביטוי תרבות אחרת, מסורתית, שמרנית, דתית וימנית, ולתת תחושה שהימין סוף סוף הבין כיצד לתרגם את ניצחונותיו הפוליטיים לאווירה תרבותית אחרת. לא בכוח אלא בהרבה שכנוע והסברה, ולאפשר ולהכיל מיגוון דעות וערכים.
מצד אחד להתנגד למיתוג המכליל ומשתיק של גזענות, שוביניזם ופרימיטיביות, ומצד שני לא להדביק כינויי גנאי מכלילים לצד השני. לסלול דרך לסובלנות תרבותית במיטבה. והגיע הזמן במהירה בימנו לקצר את המו"מ להשלים את הרכבת הממשלה, ולממש את הניצחון בבחירות.
ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני